ימים ספורים אחרי ביצוע תכנית ההתנתקות ראיינתי את הרב רפי פרץ מהיישוב עצמונה שפונה, ושאלתי מה עכשיו. "עכשיו? נמשיך לאן שצריכים אותנו. ונראה לנו שהכי צריכים אותנו בחולות חלוצה". אחרי שנים של חיים תחת פצמ"רים בגוש קטיף אפשר היה לחשוב על מקום נוח יותר להתחיל בו מחדש, אבל הם החליטו אחרת. תוך זמן קצר קם בדרום הארץ היישוב הישראלי החדש נווה. לצד נווה, קמו מתוך החולות גם היישובים בני נצרים ושלומית. שלוש הנקודות האלה במפה הפריחו שממה של ממש, שטח ריק ליד מצרים (בעבר אף פורסם כי ערפאת ביקש לקבל את האדמה הזו במסגרת משא ומתן שניהל עם ביל קלינטון).
וכך, רק 800 מטרים מהגבול הישראלי-מצרי, נבנו שם בשנים האחרונות גני ילדים ובתי ספר, בתי כנסת ומבני קבע, והמון חממות לגידולים חקלאיים (האננס מצוין). הייתי שם אתמול (למרבה הבושה, בפעם הראשונה) בערב נשים מרגש שאליו הגיעו גם תושבות הקיבוצים והמושבים הוותיקים של המועצה האזורית אשכול – עין הבשור, צאלים, כרם שלום, מבטחים, תלמי יוסף, יתד, יבול, שדי אברהם ועוד. נקודות עם שמות קסומים, שאנחנו שומעים עליהן בעיקר בנסיבות ביטחוניות.
בדרך חזור חשבתי מה לכתוב הבוקר על פרשת השבוע, ופתאום הבנתי שמה שראיתי הוא בעצם תיקון החטא שקוראים עליו השבוע בתורה. הפרשה מתארת את הגישה של חלק מבני ישראל במדבר:
"וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִינָּם, אֵת הַקִּישֻּׁואִים וְאֵת הָאֲבַטִּיחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ".
התורה מזהירה אותנו מפני התמקדות רק במה שחסר, מפני תרבות של קיטורים וייאוש ומרירות. אחרי שיצאנו ממצרים, היא קוראת לנו להיכנס לארץ ולהיות אנשים מלאי אמונה, אופטימיות ותקווה. אלפי שנים אחר כך, ליד אותה מצרים, ראיתי אתמול בעיניים אנשים כאלה.
