היום יום פטירת רחל אמנו. הסיפור המקסים הבא מוקדש לעילוי נשמתה:
בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נאם המנהיג הציוני ד"ר מקס נורדאו נאום שבו שילב שוב ושוב את שלוש המילים הנצחיות של ירמיהו הנביא על רחל אימנו: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'. כאשר נשאל נורדאו איך הגיע אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, הרי זה לא תואם את הרקע החינוכי שלו, הוא ענה כך: את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציונותי. ילד יהודי בן שמונה מפולין.
יש לי מרפאת ילדים בפריז. פעם נכנסו למרפאה אישה יהודייה ובנה החולה. אני פותח כרטיס למטופל החדש, אבל הוא בקושי מדבר צרפתית. ואימו מסבירה: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב'חדר', בית ספר יהודי.
נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין. מדוע אין הילד לומד בצרפתית? ואני שואל את הילד בזעם: ב'חדר' הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש – שאני הבנתי מהגרמנית שלי – סיפר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר:
יעקב אבינו, כשהוא על ערש דווי במצרים, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו: 'אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם'. תקבור אותי במערת המכפלה, הוא מבקש. שם קבורים אברהם, יצחק, שרה, רבקה. שם קברתי גם את לאה. תקבור אותי שם.
ויעקב ממשיך: 'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל... וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם'. מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר על קבר רחל? מסביר רש"י – ואת כל זה הילד הקטן מספר – שיעקב אבינו ראה צורך להתנצל בפני יוסף: לא סתם קברתי אותה שם. אלוקים רצה כך. הוא ידע שנבוכדנצר עתיד להוביל לגלות את בניה של רחל, את בניי, בחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ותבכה על בניה. בזכותה היהודים האבודים והגולים ישובו לארץ ישראל. אלוקים יקשיב לה ויענה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'.
לא ידעתי את נפשי, מספר ד"ר מקס נורדאו. הסבתי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, אמרתי לעצמי: מקס, אתה אדם משכיל, עם תארי דוקטור, ואינך יודע מעט מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו הכול חי לנגד עיניו!
אמרתי בליבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר! בעיתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה. ד"ר תאודור הרצל'. מיד נעניתי. כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, ריחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המילים שהוא אמר לי לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!".
עד כאן הסיפור. הילד הזה לא הבין בציונות, אבל הוא הניע מהלך גדול בזכות החיבור הפשוט שלו לתורה. מקס נורדאו לא הבין בתורה, אבל סיפור אחד מהתורה שינה כך את חייו. יש דברים שגדולים מאיתנו, ויש תהליכים נצחיים שגדולים מכל ההגדרות האנושיות.
שנזכה לקיום התפילה של רחל במלואה: ושבו בנים לגבולם.
