הרבנית ימימה מזרחי דיברה אתמול בכנס השנתי של ארגון "משפחה אחת" שתומך במשפחות נפגעות טרור לאורך שנים. מאות נשים שכולות ישבו בקהל. אימהות שאיבדו בן, רעיות שאיבדו בעל, חלקן פצועות שנפצעו בעצמן. ערב תשעה באב, היא הקריאה לנשים שיודעות מהו חורבן, קטע שכתבה חני וינרוט ז"ל. בעיני יש כאן אמת גדולה לכל סוגי ההתמודדויות:
"גיליתי תופעה שהדהימה אותי. בכל פעם שמישהו משתף אותי בבשורת איוב, במשך רוב השיחה הוא רק מתאר איך הגיבו והשתתפו מי שסביבו. אנשים אומרים: 'הרופא כל כך לא רגיש, התפוצצתי מהיחס שלו', או 'את לא מאמינה איך בעלי עוזר ומסור במשבר הזה', או 'אפילו עכשיו כשחליתי חמותי לא מתקשרת'.
אדם מספר לך שהכול בחייו מתמוטט, ובאותה נשימה מה שחשוב לו זה החוויה האנושית, הנאמנות, החברות, האמפתיה. האם זו בריחה מהמציאות? ממש לא. זה מה שמעניין אנשים. אפילו בספר איוב אפשר לראות כמה חשוב לו מה אומרים החברים שלו. רוב האנשים, חמש דקות אחרי שנפלו עליהם השמיים, מה שיקבע את החוויה שלהם, מה שיגדיר אותה כנוראה פחות או יותר, זה ההתנהגות של מי שאיתם בחדר באותם רגעים.
יחסי אנוש – הם פיקוח נפש".
