הפרשות בספר דברים מכינות אותנו לקראת הכניסה לארץ, ואומרות לנו איזו חברה לבנות כאן. הנה שתי ידיעות קטנטנות מהשבוע, על החברה הזו שאנו בונים ביחד: עומרי אלון, שוער הפועל חדרה, הודיע שהוא פורש כדי לא לשחק יותר בשבת. "מגיל 8 אני משחק כדורגל", הוא אמר, "חלמתי להגיע לטופ, אבל עם כל האהבה למשחק – השבת יקרה לי יותר. חבל לי שענף הכדורגל הישראלי מאלץ אותי לבחור".
כמה שעות אחר כך פורסמה ידיעה נוספת, שגם היא לא יכולה להישאר רק במדורי הספורט: דן קרמר, חבר נבחרת ישראל ברכיבת סוסים, הודיע שלא ייצא לתחרות חשובה בחו"ל כיוון שתיערך בדיוק ביום כיפור. הוא טוען שבמשך חודשים ארוכים הגורמים הרשמיים בישראל היו יכולים לפנות ולפעול כדי לשנות את התאריך, אך הדבר לא נעשה. וכך כתב קרמר להתאחדות הרכיבה הישראלית: "אני סבור כי תהיה זו טעות חמורה בשיקול הדעת להתחרות ביום הקדוש הזה, למרות ההשלכות הספורטיביות שייפגעו בסיכויי להגיע לאולימפיאדה. אינני מוכן גם להתחרות 'מתחת לרדאר' כפי שנרמז לי יותר מפעם אחת בשיחותיי עם אנשי מפתח בהתאחדות, שכן אני מאמין שכל הופעה שבה משתתפת נבחרת ישראלית צריכה להיות עניין שמקרב לבבות ושממלא בגאווה כל ישראלי ויהודי באשר הם".
הבחירה האישית שלהם מעוררת הערכה. השאלה היא האם במדינה יהודית-דמוקרטית שהקמנו פה ביחד אחרי אלפיים שנה, המצב לא אמור להיות אחר.
עומרי אלון ודן קרמר היקרים, סליחה, אנחנו כנראה עסוקים יותר מדיי בכותרות על "הדתה"...
שבת שלום!
