את תפילת "כל נדרי" שמענו במגרש חניה פתוח. חיים אדלר, חזן עולמי, רגיל להוביל את התפילה בבתי כנסת מפוארים יותר, לא בין בלוני גז ותיבות דואר. אחרי התפילה הקצרה אמר שהפעם האחרונה שבה נאלץ לקצר בתפילתו הייתה גם כן ביום כיפור. ב-1973 ניגש אליו הגבאי באמצע התפילה, וביקש שיזדרז כי פרצה מלחמה. בהמשך קראו גם לו לקרב.
את תפילות שחרית ומוסף התפללתי בבית, קרוב למזגן, רחוק מהשמש. מהחלון ראיתי תמונה מוזרה: אנשים סוחבים כיסאות פלסטיק, מתיישבים מתחת לציליות הרבות שנפרסו בשכונה. האם זה יום כיפור עלוב ועצוב, או מרגש ועוצמתי? דבר אחד ברור, זה יום כיפור שלא יישכח.
בתפילת מנחה קראו לבעלי להשלים מניין לשכנים שנכנסו לבידוד רגע לפני הצום. מסוג ההקפצות של הימים המוזרים האלה. עשרה גברים עמדו שם מתחת לחלון, נושאים עיניים לקומה השלישית. השכן שדיבר לפני התפילה אמר שאנחנו מתמקדים שוב ושוב בתפילות על הקורונה. שואגים את המילים "אבינו מלכנו, מנע מגיפה מנחלתך". אבל אנחנו צריכים לבקש גאולה שלמה, עולם מתוקן לגמרי, לא להסתפק בתפילות למציאת החיסון.
תפילת נעילה בגן ציבורי. כשכבר החשיך, האתגר היה למצוא מקום מואר מתחת לפנס רחוב ועדיין לשמור על ריחוק חברתי משאר המתפללות. וגם לא למעוד בין הבימבות וכל צעצועי הילדים שהיו מפוזרים על הכביש. בקצה הרחוב ראיתי את פרופ' רעננה מרידור, בת 97, יקירת ירושלים. כל שנה, מאז שחרור הכותל, היא וכל שבט מרידור הולכים ברגל לכותל המערבי ביום הזה. השנה, לראשונה מזה 53 שנים, הקורונה השאירה גם את הלביאה הזו קרוב לבית.
אנשים יצאו למרפסות, אחרים עצרו את הריצה או הטיול עם הכלב כדי לשמוע קול שופר בצאת הצום. יעקב ברגמן, תושב השכונה שכמו רבים הפך לשליח ציבור ולרב ולנואם בגלל המניינים הקטנים, אמר לקהל שיש בעולם שני מודלים לתשובה, לשיפור: אברהם אבינו שינה את חייו בעצמו, מתוך מחשבה, ללא כל מצוקה חיצונית. יונה הנביא – שאת סיפורו קוראים ביום כיפור – התעורר רק אחרי שהושלך מהספינה, בגלל גלי הים הסוערים. עד לפני כחצי שנה חיינו חיים שלווים, הוא אמר, בלי שום כוונה להשתנות. הקורונה היא הסופה שמטלטלת את חיינו. זו הזדמנות להתעורר, להשתפר, לחשוב מה לתקן.