לפני שיצאנו לשליחות בארצות הברית, שכרנו בית ורכב ורשמנו את הילדים לבית ספר, וכל זה מהארץ, בלי להיות שם ולראות. בתוך כל המסמכים הרשמיים האמריקאיים, הפציעה פתאום קרן אור: איימי קורץ.
איימי הייתה המזכירה של בית הספר YDT, וכשבוקר אחד אימא זרה מישראל פנתה אליה כדי לרשום את הילדים שלה, היא לא הסתפקה במשלוח מייל שבו צריך למלא 20 פעם את מספר הפספורט ולחפש תעודת לידה מקורית. היא שלחה אליי את כל הטפסים, אבל הוסיפה מכתב אישי ארוך ונרגש שבו כתבה כל מה שהיא הייתה רוצה שיספרו לה, כאימא, אם הייתה מגיעה מרחוק:
היא פירטה מה נהוג ללבוש בבית הספר (מה שאנחנו קוראים טי-שירט זה לא מה שהאמריקאים קוראים טי-שירט, שם צריך צווארון), מה נהוג לאכול בהפסקות (עוד לא ידענו כמה הם מכורים שם לחטיפים...), אילו ספרי לימוד היא יכולה לעזור לנו להזמין מראש, איך בית הספר בנוי (לכל שכבה יש מנהל משלה) ואיך כדאי להתכונן. וואו, חשבתי לעצמי, אם רק היו בעולם הזה יותר איימי קורץ. כל כך הרבה פעמים נזכרתי מאז במחווה ההיא, גם ביחס שלי לאחרים וגם ביחס שרציתי לקבל. לפעמים כל מה שצריך זה קצת יחס אישי, מעבר לטכני.
נשארנו בקשר. איימי סיפרה לי עוד לפני הקורונה על הרצון לעלות לישראל, והשבוע – איימי ואליוט קורץ עלו. הם הגיעו לכאן בדיוק בשבוע שבו קראנו בתורה על רבקה, שהופכת לרבקה אמנו בגלל החסד הנדיב שלה כלפי אדם זר. אליעזר מבקש לשתות, אבל היא משקה גם את הגמלים שלו ודואגת להכנסת אורחים. היא לא רק עשתה מה שביקשו, אלא הגדילה ראש, הבינה את הצרכים הנוספים של העומד מולה וניסתה לעזור מכל הלב. וקוראים לה רבקה אמנו, כדי שאנחנו, ילדיה, נמשיך בדרך הזו.
אז ברוכים הבאים, איימי ואליוט. איזה כיף שאחת הנשים הנחמדות בניו יורק היא עכשיו ישראלית.
