איך אפשר לחנך בעיצומו של משבר עולמי? היום לפני 77 שנים נרצח בשואה הרב קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה. הוא לא הותיר אחריו צאצאים, אבל השאיר מורשת חינוכית מפוארת. הנה כמה דוגמאות:
• האדם הוא המחנך של עצמו, והוא האחראי העיקרי למצבו: "לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמוע לקול המחנך ותו לא. העיקר הוא להכניס בלבו דעה זו שידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך... חוק ברוח האדם: כשיש לו על מי לסמוך, מתרשל הוא עצמו וסומך על זולתו".
• ואיך מחנכים את עצמנו? האם זה מספיק לרצות? ממש לא, זה לא רצון אמיתי אם אנחנו לא עושים משהו בנידון: "רק הרצון שהאדם רוצה ועובד ביגיעה לבוא לאיזה דבר – רצון נקרא. ואם אינו עובד בו, אף אם רוצה הוא – אין זה רצון, רק מין ברכת הלב שמברך ומאחל לעצמו. לכן הרצון הבלתי-אמיתי תמיד יכול להיות גדול הרבה מאוד. לא כן הוא הרצון האמיתי, הרצון אשר עם עבודה".
• ומה תפקיד ההורים והמורים? להזכיר לתלמיד את המעלות שלו: "צריך המלמד והאב לחפש אחר איזה מידה טובה שיש בתלמיד ולשבחהו בה ויחזקהו. משל למי שמשבחים אותו בפניו שנדבן הוא, אז יתחזק לתת נדבה שלא היה יכול מקודם למשול ברוחו וליתנה. מפני שבזה שמשבחים אותו לנדבן – פיתו את כוח נפשו לצאת ולהתגבר על מידת הקמצנות שלו".
שנזכה לחינוך עצמי, לכוח רצון שמתבטא בעשייה ולהתמקדות בחוזקות.
לזכרו.
