חיזוק מלונדון

לונדון. יום וחצי עם הקהילה היהודית. רגעים שאקח איתי בחזרה:

• אפרת הדיילת של אל על מספרת בדרך שזו הטיסה הראשונה שלה, מאז פרוץ המלחמה, בלי משפחה של חטופים על המטוס. "הם יוצאים לכל העולם לדבר, אנשים מדהימים, זכות להטיס אותם".

• נערות בבית ספר "חשמונאים" בלונדון מספרות לי שברחוב הן מסתירות את שרשרת המגן-דוד. ומצד שני אומרות שהן מעולם לא היו כל כך גאות ושמחות להיות יהודיות.

• להיכנס לבית כנסת "נר ישראל" לקבלת שבת ולגלות שאומרים פרקי תהילים למען ישראל (חלק מהאנשים אמרו אותם ממש בדמעות). לראות על הקיר פרויקטים של גיוס כספים, של משלחות סולידריות וגם שמות של 30 חיילים בצה"ל שגדלו בקהילה הזו.

•לשמוע בעוד קהילות (ראלי קלוס, ברידג' ליין, האדלי ווד) שכל אחד כאן הוא שגריר מטעם עצמו בתקופה הזו. "אני על תקן דניאל הגרי", אמרה לי בחיוך רופאה יהודייה. "כל בוקר בעבודה מתחיל בשאלות על ישראל".

• מנהל תיכון יהודי ששואל מה לענות לבני נוער יהודים שרואים סרטוני טיקטוק פרו-חמאס ושואלים שאלות קשות.

• לסיים שיחות סמול טוק רגילות עם אנשים, ואז לשים לב שהם מסיימים ונפרדים ממני ב"עם ישראל חי!".

• ובטיסה חזור יושבים בשורה שלי שני תינוקות קולניים. פעם זה היה מעצבן, מפריע, עכשיו – בגלל סיפורי החטופים שממלאים את הראש והלב – פתאום לראות הורים עם ילדים זה אחרת. תרעישו, חמודים.

בשורות טובות.