לראשונה בהיסטוריה, קראנו את רובו של ספר ויקרא מחוץ לבתי הכנסת. בשבת הזו קוראים את שתי הפרשות האחרונות – "בהר" ו"בחוקותיי" – ומסיימים אותו. העולם כולו קפא, אבל הדופק הזה לא עצר.
אז מה עברנו ביחד, במקביל למגיפה עולמית? 10 פרשות, עם 859 פסוקים. עסקנו בהקמת המשכן ובדיני הקורבנות, בשנת השמיטה ובשמירת השבת, בלשון הרע וברכילות, במוות ובלידה, בשבתות ובחגים, בזוגיות ובחינוך ועוד ועוד.
חלק מהדברים רלבנטיים ובוערים ("ואהבת לרעך כמוך") וחלק נראים מרוחקים, עד שקשה לתפוס אותם. נתקלנו שוב ושוב במילה שקשה להסביר בשנת 2020 – קדושה. ספר ויקרא מציג עולם שיש בו קדוש ויש גם טמא, יש נכון ולא נכון, יש אסור ומותר. ספר של גבולות.
ותוך כדי קריאה, גם לעולם חסר הגבולות שלנו נכנסו פתאום גבולות. כמה דמיון יש בין דיני הטומאה והטהרה בספר ויקרא, לבין ההוראות החדשות בחיינו: הבידוד וההסגר, ההרחקה, היחס הרציני לכל מגע אנושי, שטיפת הידיים, חסימת הפה.
זה לא ספר קל. הסופר האמריקאי הרמן ווק כתב פעם, שאם היו הופכים את התנ"ך לספר קריאה, היו מותירים בחוץ את ויקרא. "אבל היהודים מעולם לא קיצצו מילה אחת מן התורה", כתב. "תוכנית בניית המשכן וקריעת ים סוף – ערך אחד להן".
נכון, יותר מרתק לקרוא את ספר בראשית, עם סיפורי האבות, או את ספר שמות, על יציאת מצרים. ספר ויקרא הוא מאתגר. הוא מבחן של נאמנות ושל קשר, ובשבת בבוקר – בתנאים לא קלים כלל – המבחן מסתיים. נקווה שאת ספר במדבר כבר נקרא ביחד, מתוך בריאות.
חזק, חזק ונתחזק.