"שלום סיון, שמי יהודית כהן. אני כותבת משדרות, מעוטף ישראל, ברגשות מעורבים. עד לפני כמה שעות היינו עסוקים באריזות לקראת הנסיעה לפולין של הבת הבכורה שלנו, נטע. עבורנו זו נסיעה משמעותית מאוד. אבא שלי, יצחק גרשוני ז"ל, שרד את אושוויץ. הוא ראה עולם שנחרב ואז עולם שקם לתחייה, וחי את חייו בין שני פסוקים: 'לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ, יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָ-הּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי' וגם 'טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן'. כך הוא חינך אותנו. הוא סיפר את סיפורו במשך שנים בכל מקום שאליו הוזמן, ועל מצבתו ביקש לכתוב גם את שמות בני המשפחה הרבים שלא שרדו. הטיסה לפולין תוכננה לחמש בבוקר, אבל הלילה הבת שלי, כמו אלפי בני נוער, קיבלה הודעה מאכזבת. בגלל וירוס הקורונה, המסע נדחה. עוד לא הספקנו לעכל, וכמה דקות אחר כך נשמעה בשדרות אזעקה. עוד לילה של רקטות. רצנו לממ"ד ועכשיו קיבלנו גם הודעה על ביטול הלימודים.
מתוך הבלבול, ניסינו להיכנס לפרופורציות, לראות את התמונה הגדולה. הערב יחול ראש חודש אדר, בקרוב פורים. עברו כ-80 שנה מאז רצו לחסל את עם ישראל, את אבא שלי, על אדמת פולין, ולא הצליחו. עברו יותר מ-2000 שנה מאז רצו לחסל את עם ישראל בשושן הבירה, ולא הצליחו. ואנחנו, צאצאיהם של מרדכי היהודי, צאצאיהם של ניצולי השואה, ממשיכים את המסע, מתקדמים בדרך. בתפילה שנזכה סוף סוף להתגשמות מלאה של המילים במגילת אסתר: 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר'. חודש טוב משדרות".
