רעיון קצת לא פופולרי: אנחנו שומעים – בעיקר בימים הלאומיים של חודש אייר - המון נאומים על "זכותנו על הארץ". המנהיגים שלנו מדברים הרבה על הזכות הבלתי מעורערת שלנו על המקום הזה. זה נכון, אבל מי שיקרא את פרשת השבוע החדשה, פרשת "בהר", ישים לב שהיא מדברת בעיקר על חובתנו על הארץ. לא קל להפנים את העובדה הזו, אבל האדמה הזו שייכת לנו רק אם נתנהג עליה נכון. "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", מזכירה הפרשה. הארץ אינה שלנו אלא של מי שברא אותה. זו גישה פחות רכושנית ויותר רוחנית. חז"ל נותנים לנו עצה טובה ביחס לארץ ישראל: "אל תעשו עצמכם עיקר". כלומר, עלינו להרפות, לשבות (בשבת), לשמוט (בשנת שמיטה) ולשים לב שאנחנו מתנהגים בהתאם לקודים ולהוראות ההפעלה שהמקום המיוחד הזה דורש. הערכים, התרבות, השפה, החינוך – הכול צריך להיות מספיק ברמה. במקום אחר חז"ל כותבים שאלוקים כאילו אומר לנו: "כשתהיו שלי - הרי היא (הארץ) שלכם".
לפי הפרשה, היחס שלנו לארץ ישראל הוא לא יחס של "מגיע לי" אלא יחס של "אני מקווה להיות ראוי". חתיכת אתגר.
