יום זכויות האדם. טקסים, אירועים ואפילו פייסבוק מבקשת מאיתנו לזכור את היום.
כשאנחנו מציינים 68 שנים לאותו יום ב-1948 שבו האו"ם אימץ את מגילת זכויות האדם, וכשאנחנו מסתכלים על העולם סביב – עולה המסקנה שאולי כדאי לאמץ במקביל גם את "יום חובות האדם".
ד"ר יוסי לונדין כותב שהדיבור על זכויות ולא על חובות לוקח אותנו אל אזור הנוחות של "מגיע לי", ולא אל האזור המאתגר של "אני חייב".
המורשת היהודית לא מדברת בשפה של זכויות אלא של חובות: אנחנו לא מצווים על "הזכות של האחר לחיות" אלא על החובה "לא תרצח". לא על הזכות של הורינו לקבל כבוד אלא על "כבד את אביך ואת אמך".
גם בפרשות שקוראים כעת בספר בראשית, לא נקרא על זכותם של אליעזר והגמלים לקבל מים, או על זכותם של עוברי האורח ליהנות מהכנסת אורחים – אלא על תחושת החובה והמצווה שחשו רבקה ואברהם לעזור לאנשים זרים באמצע הדרך.
הפרשה החדשה שמתחילים לקרוא הבוקר ("וישלח") לא מספרת על זכותם של רחל, לאה והילדים לקבל הגנה מיעקב, אלא על חובתו לשמור ולהגן עליהם מול עשיו הרשע. נראה לי שהעיקרון מובן. החובה מכריחה אותנו לעמול, להתגבר על היצרים והעצלנות, להסתכל על הצרכים של החבר ושל הכלל.
באותה רוח, ויקטור פרנקל, ההוגה ניצול השואה המפורסם, הציע לאמריקה לא להציב כסמל רק את "פסל החירות". חירות זה חשוב, אבל זה לא מספיק. הוא כתב שצריך לבנות גם את "פסל האחריות"
