זום כזה עוד לא היה לי: הרצאה לקהילה היהודית באוגנדה שבאפריקה. כ-60 יהודים חיים שם, רובם ישראלים, עם מסלולי חיים שונים ומגוונים שהובילו אותם למקום. כששאלתי את יוכבד ומשה רסקין, שליחי חב"ד באוגנדה, מהו אופי הקהילה, הם אמרו לי שקודם כל צריך בכלל ליצור קהילה. ליצור תחושת קשר וערבות הדדית. במהלך ההרצאה סיפרתי להם את הסיפור הבא, על החשיבות שיש לכל אחד ואחת, בפרט בקהילות קטנות:
בעיירה אחת באירופה גרו עשר משפחות יהודיות בלבד, ובהן רק עשרה גברים בסך הכול. מדי יום ביומו באו כולם להתפלל יחד במניין, גם כשזה היה כרוך במאמץ. כל אחד הרגיש שהכול תלוי בו. הרי אם הוא לא יגיע, לא תתקיים תפילה בציבור. יום אחד קרה דבר נפלא: לעיירה הקטנה הצטרפה עוד משפחה יהודית. ומה קרה למחרת בבוקר? לראשונה, לא התכנס מניין לתפילה. כל אחד הרגיש פחות אחריות, ופשוט פטר את עצמו מהמשימה, כי חשב שמישהו אחר כבר יגיע...
אין תחליף לתחושת המחויבות והאכפתיות, לידיעה שכל דבר קטן שאתה עושה – הוא משפיע וחשוב. בקהילות קטנות מרגישים את זה מאוד, אבל הלוואי שנחיה כולנו מתוך תחושה שאנחנו "העשירי למניין".
