האם זה מה שאני הולכת לפרסם בט"ו באב? נראה לי שכן:
עמדנו השבוע בשמש בבית הלוויות שמגר, בהלוויה של הרב שלום בוטמן, בן כמעט 90.
הוא אבא של הרב יהודה בוטמן, שליח חב"ד שהכרנו כשגרנו ברמת השרון, חלק מממשפחה עניפה ומיוחדת. בכניסה ראיתי את אחת הנכדות מנסה לשדר את ההלוויה בזום לכל בני המשפחה שלא הספיקו להגיע, מהארץ ומהעולם. "מי היה מאמין", היא אמרה, "כל כך מהר ומפתיע, בדיוק ארבעה חודשים".
אשתו דבורה בוטמן נפטרה בי' בניסן. הוא נפטר בי' באב. ארבעה חודשים בדיוק. בשבעה של דבורה הוא עוד דיבר בחיוניות וקיבל את המנחמים בדירה שלהם בתל אביב. "66 שנים של זוגיות", אמרה לי הנכדה. "ומהרגע שהיא נפטרה – משהו בו כבה. לא ראיתי קשר כזה. כאילו הם צריכים להיות ביחד. בעולם הזה, ועכשיו בעולם הבא".
אפשר לכתוב המון על שניהם – היא הייתה יו"ר ארגון נשות חב"ד, "בולדוזר" של פעילות ציבורית. הוא היה סמל ליהדות ולחינוך בכל תחנות חייו – מוסקבה, צרפת, ארצות הברית, אנגליה וכמובן שכונת נחלת בנימין בתל אביב שבה פעל עשרות שנים עם כל המגזרים.
אבל רגע, זו תזכורת לכל המחפשים ולכל מי שכבר מצאו: לפני כל הסיפורים על הדברים הגדולים שאנשים עושים בחוץ, הבסיס הוא מה שקורה בפנים. השותפות לדרך, הפירגון ההדדי, חינוך הילדים, הבית הפרטי שממנו יוצאים לעולם.
אז זה לא אייטם לט"ו באב על עונת החתונות עם טיפים לדייטים ושמלות כלה. אבל בסוף, ביום האהבה היהודי, נדמה לי שצריך לשמוע יותר, וללמוד יותר, מזוגיות כזו.
