בווטסאפ שלי קרו שני דברים במקביל הלילה: זה התחיל בעדכונים על מבצע "בשעה טובה". הרי יחד עם המעבר לשעון חורף, קיבלנו הלילה שעה במתנה. 60 דקות שלמות. המיזם הזה מבקש מהציבור להקדיש את השעה הזו לשידוכים – לחשוב על רווקים ורווקות שאנחנו מכירים ולנסות להציע, לשתף, לחבר. בשנה שעברה, כלומר במעבר הקודם לשעון חורף, השתתפו במיזם יותר מעשרים אלף איש, ולא מעט חתונות כבר התרחשו בזכות השעה הזו. הלילה השתתפו בו כמה עשרות אלפים, בשלל פורומים וקבוצות שלא הפסיקו לפעול.
ואז – פיגוע ליד קריית ארבע. עדכונים בלתי פוסקים על מחבל שפתח בירי על אב ובנו, ועל התוצאה הנוראה: הרוג וארבעה פצועים.
הסתכלתי על הדיווחים הסותרים האלה, שנראו הזויים כשהם רצו במקביל: מצד אחד – רצח, טרור, אלימות, ניסיון להפסיק חיים. מצד שני – חסד, אכפתיות, רצון להקים משפחות ולהרבות חיים.
אנחנו בדיוק בתפר בין פרשת נח לפרשת לך-לך. פרשת נח מתארת אנושות אלימה, חסרת תקווה: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹוקים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". בפרשת לך-לך עולים על בימת ההיסטוריה אברהם אבינו ושרה אימנו, שמלמדים אותנו לעשות צדקה ומשפט, להאיר, להביא ברכה לעולם. הקרב הזה עדיין לא הוכרע.
הדברים מוקדשים לעילוי נשמת ההרוג, ולרפואתם השלמה של הפצועים.
