אנחנו שומעים המון, בעיקר בין יום העצמאות ליום ירושלים אבל לא רק, על "זכותנו על הארץ". וזה נכון. אבל הפרשה מזכירה עוד משהו. הנה שני פסוקים מאתגרים:
"והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי"
- הארץ היא של בורא עולם. לא שלנו. רש"י מתעכב וכותב כך:
"כי לי הארץ - אל תרע עינך בה, שאינה שלך".
כלומר, כשאתה, הבעלים של הקרקע, צריך להחזיר אותה בשנת היובל, אל תכעס ותזכור שבעצם, הארץ היא של הקדוש ברוך הוא, לא שלך. זו עובדה שלא קל להפנים, בטח לא כשרבים מול עם אחר על הזכות המוצדקת שלנו לחיות כאן. ועוד פסוק מעורר מחשבה בהקשר הזה:
"ועשיתם את חוקותיי ואת משפטיי תשמרו, ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח".
כלומר, לא רק שהארץ אינה שלנו, אלא שיש לנו איתה סוג של חוזה. ההתנהגות שלנו עליה - תשפיע על ההצלחה שלנו לחיות עליה ולא לצאת שוב לגלות. המגורים פה מחייבים אותנו לעשייה מסוימת. זה לא פוליטיקלי קורקט, ואולי זה לא ייאמר בשום נאום של פוליטיקאי בטקס ממלכתי, אבל הפרשה אומרת במפורש: הארץ לא שלנו, וצריך להיות ראויים לה.
