למה הם לא דיברו? למה הם לא אמרו לו מה מפריע להם?
פרשת "וישב" מתחילה לספר את הסיפור המפורסם של יוסף ואחיו: הוא חולם חלומות, לובש כתונת פסים והם מקנאים בו: "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם".
הן השתיקה הרועמת הזו והן חוסר היכולת לדבר עם יוסף, הובילו להידרדרות: הם שנאו, והתרחקו, ואז גם זרקו אותו לבור, והוא נמכר הלאה, ומכאן – משנאת האחים הזו – החלה למעשה גלות מצרים.
איך הכול קרה? יש פרשנים שטוענים כי השתיקה וההדחקה הן שהובילו למלחמת האחים הקשה ולתוצאותיה החמורות.
לפעמים אכן צריך לטאטא הצדה דברים קטנים ולא להתחיל בדיונים, אבל לפעמים, במצב של נתק שהולך וגובר, לא צריך לסבול בשקט. צריך לדבר דוגרי, לשים על השולחן את מה שמפריע, ולא לשתוק ולהשתיק את הבעיה. האילמות מובילה לבסוף לאלימות. עדיף לדבר עם האחר ולנסות להבין אותו מאשר לחשוב עליו בסתר דברים איומים ונוראים, ואז לחרוש מזימות נגדו.
זה נכון ביחסים בין מגזרים ושבטים בעם, וביחסים בין אחים במשפחה, וגם בזוגיות. לא סתם בספר קהלת המילים "עת לדבר" ו"עת לאהוב" – מופיעות זו אחר זו.
