אהבה. זו אחת המילים שמופיעות בפרשה הכי הרבה, שוב ושוב. 8 פעמים אנחנו מתבקשים לאהוב, או מתבשרים שאנחנו עצמנו אהובים: "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ", "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה׳ לְאַהֲבָה אוֹתָם", "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם – לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹקיכֶם".
רש"י מסביר כאן כלל יסודי, שקשור ליחסים שלנו עם אלוקים וגם ליחסים שלנו עם בני אדם: ״אל תאמר ׳אעשה כדי לקבל שכר׳, אלא כל מה שתעשו – עשו מאהבה, וסוף הכבוד לבוא״.
הרבנית ימימה מזרחי מסבירה שזוהי ה-פרשה לחופש הגדול, לתקופה של משפחתיות צפופה, של "משעמם לי", של אתגרי יולי-אוגוסט. אחד האויבים הכי גדולים של האהבה הוא הכבוד. הציפייה לקבל מחיאות כפיים. הרצון התמידי שיגידו לך תודה וייתנו לך קרדיט. והנה, הפרשה מכריזה על המתכון המנצח לתקופה הזו: אהבה, אהבה, אהבה. זה הזמן להרעיף, לא להתחשבן, פשוט לתת. רגע לפני שכל אחד חוזר לבית הספר, לעבודה, למסלול השגרתי, מול כל הניג'וסים והתורים, מול כל השמש והצפיפות והבלגן בבית ובחוץ: "כל מה שתעשו – עשו מאהבה".
