אחרי חטא המרגלים נגזר על העם להישאר 40 שנה במדבר. מיד אחר כך מגיעה פרשת קורח, שמתארת מחלוקת עצובה בין קורח ואנשיו לבין משה ואהרון. למה שני הסיפורים האלה מופיעים אחד אחרי השני? מה הקשר ביניהם?
הרב בן ציון פירר כותב ששורש העניין הוא חוסר מעש, שעמום: "כשזמנו של האדם בידו – הוא צריך לעשות משהו. וכשאין לאדם מה לעשות – הוא עושה מחלוקת". העם פשוט ידע שיש לו עכשיו 40 שנה במדבר. רובם גם ימותו שם. כבר אין דריכות באוויר, לא צריך להיערך לקראת הכניסה לארץ, אין איזה יעד גדול או מטרה מיידית, והתחושה שהזמן פשוט נשרף ועובר הובילה למחלוקת. אם כולם היו נמרצים ועסוקים במשהו – קשה להאמין שהייתה פורצת מריבה של כבוד, קנאה ואגו.
חומר למחשבה לקראת החופש הגדול?