גם ילדים בגיל הגן יודעים לספר שהאדמה פתחה את פיה ו"בלעה" את קורח וכל עדתו, בסוף המחלוקת הטרגית בפרשת השבוע. פרשנינו מוסיפים לסיפור הזה עוד עומק סמלי: לא רק שהקנאה לא מקדמת אותנו לשום מקום, היא פשוט אוכלת אותנו. גורמת לנו לשקוע, להיעלם, להימחק. עד היום הקנאה העזה, הצורבת, "קוברת" אנשים בעודם בחיים.
קורח הרי היה בעל מעמד גבוה בשבט לוי, אדם עשיר (כקורח...), הייתה לו משפחה ותפקיד ומשמעות – אבל הוא לא ראה את כל זה. הוא כמובן עטף את דבריו בהמון אידיאולוגיה. הכל נעשה לכאורה "לשם שמיים", לטובת הציבור, אבל הגרעין של המחלוקת ההיא החל בקנאה עזה שלו במשה, באהרון, בכל מי שנראה לו בכיר וחשוב יותר ממנו. חז"ל במסכת אבות סיכמו זאת במשפט פשוט אך מטלטל: *"הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם"*. זו לא סתם תכונה רעה, זו לא עוד בעיה, זה פשוט מוציא את האדם מהעולם. הפרשה מזכירה לנו שלראות את הטוב שיש לנו ולא לחמוד את הטוב שיש לאחרים – זה הדבר הכי דחוף לטפל בו.
