לפעמים נדמה לי שהמילה שאנחנו ההורים משתמשים בה הכי הרבה היא "נו". קשה לספור כמה פעמים נתתי הוראות וביקשתי בקשות, רק הבוקר.
פרשת השבוע ("אמור") מתחילה ברצף של אמירות והוראות וציווים, ורש"י מסביר בתחילת הפרשה שהאמירות האלה נועדו "להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, שהגדולים יורו ויגידו לקטנים מה לעשות, יזהירו את הקטנים.
הביטוי המפורסם הזה במקורותינו, "להזהיר גדולים על הקטנים", זכה לאורך השנים לפרשנות חינוכית אחרת. וכך מסביר הרבי מלובביץ':
המטרה היא לא רק להזהיר מלשון אזהרה, אלא גם מלשון זוהר. להזהיר זה לא רק להגיד "תעשה את זה כבר!" או "אני מזהירה אותך", להזהיר זה גם לזהור, להאיר, להשפיע דרך דוגמה אישית, אהבה ורוח חיובית, זוהרת. "להזהיר גדולים על הקטנים" זה אומר שהקטנים פשוט ייראו אצל הדור שמעליהם המון אור וטוב, וממילא – המסרים יעברו אליהם הלאה. הם פשוט ירצו בכך, לא כי מזהירים אותם, אלא כי זוהרים מולם.
