"שלום סיון, כאן מרים מוסקוביץ, שליחת חב"ד בחרקוב. המלחמה החלה לפני שלושה חודשים, ואנחנו, בעיר השנייה בגודלה באוקראינה, הבנו אחרי שבוע של הפגזות שצריך לעזוב. בין טילים וירי מטנקים יצא לדרך מבצע חילוץ הומניטרי נרחב. בעלי הרב משה, על רקע קולות ההפגזות, הלך לארון הקודש בבית הכנסת שלנו, נישק את הפרוכת ונפרד. באוטובוס אמרנו את תפילת הדרך עם הילדים וחזרנו בדמעות על המילים 'ותחזירנו לשלום', בתקווה רבה.
מאז כל השליחים מנהלים את העניינים בכמה חזיתות: יש יהודים שהגיעו לישראל, יש יהודים שהתפזרו ברחבי אירופה ויש כאלה שנשארו באוקראינה. לכולם צריך לדאוג. במקביל, נדמה שבעולם וגם בישראל הנושא הזה מעניין אנשים פחות ופחות...
הלחימה נמשכת, אבל השבוע התקבלה בהנהלת תנועת חב"ד החלטה: חלק מהשליחים יכולים וצריכים לחזור. בעלי ושני ילדים יצאו לדרך הארוכה, פנימה. עם התפשטות השמועה שהרב חוזר לעיר, הוא התחיל לקבל שיחות נרגשות, בלי הפסקה, של חברי הקהילה שמחכים לו.
והוא הגיע. רחוב פושקינסקיה 12. בית הכנסת של חרקוב. יהודים עמדו שם בתור כדי לתת לו חיבוק ארוך, להניח תפילין, לדבר. ויש כל כך הרבה על מה לדבר. האנשים שחיים כבר שלושה חודשים במרתף, במקלט בית הכנסת שלנו, עלו כדי לומר תודה על הצלתם. הנהגים שמסכנים את חייהם במשלוחי המזון והתרופות שיוצאים מבית הכנסת לרחבי העיר, זכו מהרב לראשונה לתודה אישית. כך גם הטבחים שעובדים מאז פרוץ המלחמה ללא הפסקה. ואז הוא נזכר, ניגש לארון הקודש, ונתן לפרוכת נשיקה קטנה. חזרנו. ותחזירנו לשלום. אמן".
