תופעה מדאיגה: בתקופת הקורונה חלה עלייה חדה במספר האנשים הגלמודים שנפטרים בביתם, בלי שאף אחד יודע. מתחילת השנה נמצאו יותר מ-70 נפטרים כאלה. מתנדבי זק"א מגיעים רק כמה ימים אחר כך, לרוב בגלל דיווחי שכנים, ומטפלים בנפטר. הם מספרים על תחושה שהגיעו לממלכה של בדידות. בלי שכן שדופק מדי פעם לשאול מה נשמע, בלי טלפון מתעניין וסקרן שמאחל שבת שלום, בלי אף אחד שיודע שחי כאן מישהו ואף אחד שיודע שהוא כבר לא.
בשבת קראנו בפרשת שופטים על מציאות שבה נמצאה גופת אדם, ולא ברור מי אחראי למותו. זקני העיר הסמוכה צריכים לצאת לנחל, להקריב קורבן, לרחוץ ידיים ואז להכריז: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".
מה פשר הטקס? הרי אף אחד לא חושב כמובן שזקני העיר החשובים רצחו את האיש הזה. ובכל זאת, יש חשש שבעיר שלהם לא דאגו לו כראוי, וזו כבר כן אחריותם: האם בנינו עיר שבה לא שמו לב לבדידותו והפקירו אותו? האם אנחנו אחראים בעקיפין לטרגדיה?
הטקס הזה, שמכונה "עגלה ערופה", לא מתקיים כיום, אבל המסר מהדהד: אסור שיהיו אנשים שקופים, שחיים לבד ומתים לבד. עלינו לפקוח עין כל הזמן, ובטח בתקופה הנוכחית. הריחוק החברתי שהקורונה כופה עלינו לא צריך להפוך לניכור חברתי בין אדם לאדם. כשם שיש כעת נזקקים שצריכים מזון, יש נזקקים שצריכים תשומת לב.
