דמעות לא מגיעות דווקא ברגעים הכי עצובים. בימים האחרונים פגשתי את מפוני שדרות במלון "רמדה" ובמלון "וורט", את מפוני המושב יכיני במלון "דן" ואתמול את מפוני היישוב שלומית שנמצאים בבית הספר שדה כפר עציון.
היישוב איבד ארבעה מתושביו שיצאו להגן על היישוב הסמוך פרי גן, ושני תושבים עדיין פצועים, מאושפזים. סיפורי גבורה שצריך לספר.
ובסוף המפגש עם הילדים ובני הנוער של שלומית, במבנה הזמני שבו הם לומדים כעת, ניגשו אליי שלוש בנות עם בקשה: לצלם סרטון ברכה ל"הכתרה" (אירוע השנתי, הגדול והחגיגי במגזר הדתי).
וואו. "וְנַהֲפוֹךְ הוּא", אמרתי להן. זה הרי המסר של פורים, החג שבו מציינים את נס ההצלה של העם היהודי. "וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם... לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר", כך כתוב במגילת אסתר.
ואני לא יכולה להסביר כמה אמונה מרגשת ותקווה והיאחזות בחיים ומתיקות-נעורים הייתה בבקשה הזו, של נערות מיישוב פצוע, שנאלצו לעזוב את ביתן, ושבאמצע המלחמה, בחודש חשוון, מכינות סרטון למסיבה של חודש אדר.
בשורות טובות.
