בטקסים הרשמיים בימים האלה יש חזרות, סדרנים, דגלים, חצוצרות, פרוטוקול, וטקסט כתוב שהודפס מראש ונלמד בעל פה. הכול מתוזמן לפי השנייה. אתמול שידרתי את הטקס מהר הרצל ורגע אחד תפס אותי במיוחד. מארי נחמיאס עלתה לבמה להדליק משואה – והתפללה. היא לא נאמה, לא ציטטה, לא סיפרה על פועלה, אלא פשוט נשאה תפילה מעומק הלב. כמו סבתא שמברכת ומברכת ומברכת את הנכדים שלה, היא בירכה את כולנו. מארי הרימה ידיים ועיניים לשמיים והקהל, כולל ראש הממשלה, קם בספונטניות ומחא לה כפיים. היא בת 92, סבלה בשואה בתוניסיה, עלתה לעפולה, וגידלה בהצלחה כמשפחת אומנה 52 ילדים, נוסף על ילדיה הביולוגים. חלק גדול מהילדים ננטשו אחרי לידתם, בגלל שנולדו עם צרכים מיוחדים.
אחרי הטקס, הלכתי לתמלל את הנאום הלא-כתוב שלה, נאום מהלב, וכך היא אמרה, כשהמנחה אביב אלוש עוזר לה בחן רב:
"אני מארי נחמיאס, הבת של שלום וחנה סבח זיכרונם לברכה, מברכת את מדינת ישראל, מכל הלב, אלוקים ישמע אותי והצדיקים, שתלך ותעלה, תלך ותרבה, שירבו, והחיילים לא ייפלו לנו יותר יא ראב, מכל הלב, יהודים, ערבים, נוצרים ודרוזים, ככה נהיה כולנו יד אחד, כולנו ברא אותנו אלוקים, שייתן לנו שלום, ובשנה הבאה – עוד 10 מיליון. אמן. ולתפארת, סליחה אני מתרגשת, ולתפארת מדינת ישראל".
אמן. אולי ככה היא גם הצליחה לגדל 52 ילדי אומנה. עם תפילה.
