כששאלו את נחמה ליבוביץ' ז"ל למה כתבה את ספריה, ענתה שהם מיועדים "למי שרוצה להכיר במקצת את תורתנו". בגיל 15, גם אני רציתי. ספר אחרי ספר קניתי את הסדרה המופלאה שלה על פרשות השבוע, וגיליתי עולם חדש. עולם של נחמה.
בשבת הקרובה ימלאו עשרים שנה לפטירתה. היא הייתה פרופסור נערצת לתנ"ך, אישיות שאלפים בארץ ובעולם למדו ממנה, כלת פרס ישראל, אבל על המצבה שלה נכתב רק – "מורה".
כך ביקשה. בלי תארים נוספים, מלבד התואר המדויק ביותר. נהגי מוניות, סטודנטים, עולים חדשים, קיבוצניקים, חיילים – את כולם היא חיברה לדפי השאלות השבועיים שלה על הפרשה, שנשלחו מהבית שלה, עם מעטפה ובול. מפעל הנגשה והפצה של אישה ירושלמית אחת, לכל הארץ והעולם.
דווקא בשנות קום המדינה, כשניסו לערער פה את חשיבות המסורת, נחמה הוסיפה למפעל הציוני את הבסיס ההכרחי: רש"י, רמב"ן, רבי סעדיה גאון, רמב"ם. אבני היסוד שלנו.
בספרה "ללמוד וללמד תנ"ך" היא פונה למורים ומנסחת בכמה משפטים קצרים ומרגשים את משימת חייה, את משימת דורנו:
"ויזכור המורה תמיד: אין עיקר מטרתנו בבית הספר להרבות מידע, ואין ביכולתנו להוציא מתוכו רק תלמידי חכמים בקיאים בכל חדרי התורה, אלא מטרתנו היא להרבות אהבת התורה. שיהיו דברי תורה יקרים וחביבים על הלומד, שיראה את האור הגדול הנוגה מפרשנינו ומזריח את הפסוקים, שיחם לב תלמידנו לאורם".