שש מילים בפרשת השבוע, פרשת שלח, מגלות לנו סוד גדול: 10 מתוך 12 המרגלים שנשלחים לארץ ישראל חוזרים אל העם במדבר מיואשים. לדבריהם אין טעם להמשיך במסע לישראל. תוך כדי דיבור על המפגש שלהם עם יושבי הארץ, הם אומרים כך: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
כלומר: ראינו את עצמנו כחגבים, ולכן ככה גם היינו בעיני התושבים. היינו חסרי ביטחון עצמי, חשבנו שאנחנו קטנים וחלשים, חסרי סיכוי – ולכן ככה גם האנשים שפגשנו בארץ תפסו אותנו.
התפיסה העצמית שלנו היא הבסיס. היא מקרינה החוצה. אם נתפוס את עצמנו כבעלי ערך ומשמעות, אם נצא לעולם עם אופטימיות וחזון ואמונה – ככה גם יסתכלו עלינו בחזרה.
זה נכון מול הילדים שלנו, זה נכון במקום העבודה, בחברה, וגם במישור הלאומי, כעם וכמדינה.
כדאי לחשוב: האם ואיפה אנחנו רואים את עצמנו כחגבים? האם אפשר לראות את עצמנו אחרת, ולגרום לעולם להסתכל עלינו טוב יותר?
