כך כתבה לי נעמה להב: "בימי השואה, הזיכרון והעצמאות יש התעוררות פתאומית. כולם מחפשים זקנים לדבר איתם. כן, זקנים. לבתי הספר, לראיונות ברדיו ובטלוויזיה, לכנסים. מישהו שברח מטרבלינקה, מישהו ששמר בלילה בפרדסים של הקיבוץ, מישהי שעלתה לארץ בגיל 10 בדרך לא דרך. אנחנו יושבים בסלון או ברכב עם הרדיו ומקשיבים בעיניים פעורות, בצדק, לסיפורים שלא ייאמנו. אנחנו מתבוננים באנשים האלה, ותוהים – את כל זה הם עברו? איזה ניסיון חיים, איזו עוצמה מצטברת, כמה אפשר ללמוד מהם. אני חושבת שלזה התורה התכוונה בשלוש מילים בפרשה שלנו: וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.
את המצווה הזו אנחנו מכירים עוד מהגן, ואולי שכחנו לשים לב למילים. זה לא 'ודאגת לזקן', לא 'וריחמת על הזקן', לא 'וקמת לזקן באוטובוס'. והדרת פני זקן. תראה את ההדר שיש בפנים שלו. תן כבוד לכל קמט ולכל שנה. בימים האלה אנחנו באמת עושים את זה באופן טבעי, אבל התורה קוראת לנו לעשות זאת בכל יום ויום. להדר את פני הזקנים בחברה שלנו. לראות את ההדר. משם כבר יבואו מאליהם הרבה דברים טובים".