"התערבנו עם הילד בן ה-9 שיצליח להיגמל ממסכים". לבקשתכם – הנה הקטע שהקראנו בתכנית בגל"צ, מתוך המאמר המלא של ויטה קיירס בעיתון "הארץ":
"כשתקראו את המילים האלה, הבן שלי, בן תשע, יגבה מאיתנו את הכסף שזכה בו כדין בהתערבות. במשך שבעה ימים מלאים הוא שמר מסך: לא צפה ביוטיוב, לא נקרע מסרטונים ומערכונים, לא שיחק במשחקים, לא השתמש בשום תחליף לשיחה, למשחק, לאלתור, לקריאה ולבהייה. לצערי, למדתי מההתנסות הזאת יותר ממה שרציתי.
הכול בעצם התחיל כשאחי הוקפץ לשמור על הילדים, ומתוך מצוקה מסויימת, ועלבון שהם מתעלמים מהדוד האהוב ובוחרים במסכים, הוא פלט מרמור וגעגוע על הימים היפים ההם, כשלא היו סמארטפונים ולא יוטיוב, ובמקרה של כרמיאל שבה גדלנו, גם לא בדיוק אולם קולנוע. הילד גלגל עיניים ואמר שלא אכפת לו ממה שהיה פעם, ובתגובה אחי אתגר אותו: 'בוא נתערב שאתה לא יכול בלי. 200 שקל'.
נכנסתי לסלון בדיוק כשהם לחצו ידיים. אחרי שהשלמתי את הפרטים החסרים עשיתי את הדבר הטבעי: הימרתי נגד הבן שלי והוספתי עוד מאייה. כשבן הזוג התעדכן בעניינים הוא עשה בדיוק את אותו הדבר. עודדנו אותו כמו שלמדנו מהורינו: אמרנו לו, עזוב. תוותר כבר עכשיו, אין לך סיכוי. וכל היופי הזה נעשה תוך כדי גלילה של הרשתות החברתיות המועדפות על כל אחד מאיתנו.
אבל כאמור – זה עבד. דווקא חוסר האמון שלנו בו דחף אותו להוכיח את עצמו, ולא מן הנמנע שנבחר בדרך החינוכית הזאת שוב ונעשה מהילד גבר.
מלא מוטיבציה, הילד הוציא דף ועט והכין לעצמו רשימה מה הוא יכול לעשות במקום המסך: לגו, קריאה, 'לחשוב מה אני אקנה ב-400 שקל'. כשגמר את הכל תוך פחות משעה, התיישב לידי ורצה שנדבר. אמרתי לו, מאמי, זה לא פייר מה שאתה עושה, זה שבחרת לאתגר את עצמך לא אומר שעכשיו אנחנו נדבר כל היום. ואז, ומתוך רגשות האשמה, יצאתי לפטפוט מתוק עם הבן שלי, כמובן תוך פזילות למסך שלי.
בערב, כשדיברנו על זה בן הזוג ואני, הוא שאל ברצינות: 'אולי פשוט נשלם לו משכורת לא להיות בטאבלט המפגר הזה?'. כשעמדתי לענות, הוא כבר הפעיל את הטלפון בעצמו.
שמעתי פעם על מכר שחלה באלצהיימר מוקדם, ומשום מצבו הסיעודי הועבר לבית אבות. רוב היום נעלם מאחורי ערפל הכרתו, ורק מדי פעם הגיח ממנו, זועק: 'מה אני עושה פה? קחו אותי הביתה, למה אני פה?'. עם כל ההבדלים הנדרשים שיש לעשות כדי לבטל את גסות ההשוואה, במידה מסוימת זה מה שהרגשתי בשבוע הזה: שבני בן התשע בקע מתוך עולמו, עולם שאני במחדל ובאופנתיות התרתי לו לבנות, ועוד מעט הוא ייסוג לזומביות האופיינית.
ולא רק שהוא ראה את העולם – הוא עיצב אותו, יצר אותו. הנאתו זלגה לבית. פתאום גם אחותו הקטנה פתחה את הבוקר בלי לראות דרדסים, אלא בפאזל. וגם אני, לא הפסקתי להתעסק בטלפון חס וחלילה, אבל הרגשתי את צריבת מגעה של האשמה, גם הבושה.
אבל הרגע שבו לבי נשבר באמת היה כשהוא הזמין אלינו חבר, ובמקום להדליק מכשירים כמו בדרך כלל, הם לא הפסיקו לקשקש ולשחק. במקום השקט שבדרך כלל בוקע מהחדר שלו, מופרע אחת לכמה זמן בקריאות קרב משונות, צחוק חזר ועלה בבית. הם בנו בלגו ואחר כך עברו למשחק קלפים, ואחרי שנגעו בכל מה שקצת עניין אותם התחילו לאלתר משחקים מילוליים, ואחרי כל שלב היה שוב, צחוק מתגלגל.
שני הילדים היו מאושרים, לא שמחים או מרוצים או מסופקים – אלא מלאים בטבעם. אם אני מתארת את הדברים כאידיליה, אני עדיין לא עושה איתם צדק. זה היה מעבר לאידיליה. זו הייתה התעלות רוחנית".