האם אנחנו מצפים לטוב בחיינו ומכינים לו מקום, או רק מתכוננים לגרוע מכל? כך שאל בשבת בבוקר הרב יונתן רוזנברג את מתפללי בית הכנסת "שערי צדק" בלוס אנג'לס, והסביר: במעמד המרגש של שירת הים, אחרי קריעת ים סוף, מסופר שמרים הנביאה שלפה מייד את התוף: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. רגע, מאיפה היה להן שם פתאום תוף? מרים לא התחילה לחפש את התוף במזוודה. הוא כבר היה איתה, צמוד, כי היא התכוננה וציפתה לרגע הזה במשך שנים. היא גם חינכה את כל הנשים של אותו דור שזה או-טו-טו מגיע, וצריך להיות מוכנות. אפשר ללמוד הרבה מאותו דור של נשים עוצמתיות: הן באמת האמינו וידעו שהרגע הזה יגיע, וגם עשו רבות כדי להביא אותו סוף סוף.
הרעיון הזה הזכיר לי שיר מקסים של אהרון רזאל: "האם פינית בליבך מקום לטוב שעוד תגלה? האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?". מרים מלמדת אותנו לחיות בתודעה כזו של ציפייה, להכין מקום לחסד ולטוב שיגיעו.
