1.
לא רק עומר בר-לב הוא הסיפור. הנה ארבעה גורמים קריטיים נוספים באירוע המביש של השבוע:
• ויקטוריה נולנד – תת-מזכירת המדינה האמריקאית שמעה מהנציג הבכיר ביותר שאחראי על ביטחון הפנים בישראל שאלימות המתנחלים היא הבעיה כרגע. האם מישהו יצר איתה קשר כדי להבהיר? משרד החוץ? ארגוני הסברה?
• אהרון יהודה אימרגין – במקרה דיברתי עם אביו השבוע, בדיוק כשבר-לב פרסם את הודעתו. אהרון נפצע בפיגוע שבו נרצח אליהו קיי. פגיעות ירי בכל הגוף. השבוע עבר לשיקום, בתקווה שיחזור ללכת. אהרון יהודה בן טובה, ביקשה המשפחה לפרסם את השם לתפילות. האם בר-לב בכלל זוכר אותו? הוא בתודעתו, כשהוא פוגש את נולנד? הוא וכל מי שעומד בחזית כרגע: הילדה שמפחדת ללכת לחוג במתנ"ס בעכו. החקלאי שנאבק בגניבות חקלאיות. הקבלן שמשלם פרוטקשן לכנופיות בדואים. הצעירה שמוטרדת בעומר או באר שבע.
• הערבים הישראלים – סליחה, אבל גם הילדה שמפחדת ללכת לחוג במתנ"ס בטייבה נפגעת מרוח המפקד הזו של בר-לב. היא זו שצריכה להיות בראש מעייניו. 150 אלף כלי נשק לא חוקיים במגזר, למעלה מ-120 נרצחים ערבים-ישראלים מתחילת השנה (תקראו שוב את המספרים האלה, מדובר על נרצח בכל שלושה ימים), ואלימות המתנחלים היא הבעיה?
• נפתלי בנט – "בנט דווקא לא התייחס אליי אישית", אמר בר-לב בריאיון השבוע. נכון, זו בדיוק הבעיה. ראש הממשלה פרסם הודעה תמוהה, כאילו מטעם האו"ם, כאילו ניצן ומירב ומנסור עומדים מעליו בעודו מצייץ: "אסור להכליל ציבור שלם". מדהים לראות מה שררה יכולה לעשות. שאלה פשוטה לראש הממשלה: בעיצומו של גל טרור, וכאילו אין פה מאבק לאומי רב-שנים, השר לביטחון פנים אמר השבוע לגורם זר בכיר, שאלימות יהודית היא הנושא הבוער ביותר. שאנחנו הבעיה ולא הפתרון. מה באמת דעתך, ולמה אתה לא עושה כלום?
2.
השבוע ביקרתי בפולין. לא באמת יצאתי מגבולות הארץ, אבל זו ההרגשה. במשך שעה הרכבתי משקפי מציאות מדומה, VR, עם אוזניות – והייתי באושוויץ.
למיזם הזה קוראים "ניצחה הרוח – 360 מעלות באושוויץ", ועומדות מאחוריו שלוש חרדיות צעירות, חני קופולוביץ, מרים כהן ויוטי ניימן.
יש להן סטודיו להפקות וידאו כבר שנים, אבל החלום היה תמיד לעשות משהו משמעותי שקשור בשואה. "לא היינו במסע לפולין בתיכון", הן סיפרו לי. "כששמענו על טכנולוגיית המציאות המדומה, שבאמת מכניסה אותך לחוויה של 360 מעלות, חשבנו שיש פה פוטנציאל. ואז הגיע הגל הראשון של הקורונה, ומחנה אושוויץ – כמו כל העולם בעצם – נסגר לחלוטין. זיהינו פה הזדמנות. הרי מחנה אושוויץ לא נסגר אף פעם, שבעה ימים בשבוע יש שם קבוצות ותיירים, ופתאום הוא שומם.
יצרנו קשר עם אחת המנהלות, פולנייה מבוגרת, שנדלקה על הרעיון. זה לקח לנו 4 טיסות להגיע לשם, בגלל נמלי התעופה הסגורים, אבל אחרי המון בירוקרטיה ובדיקות קורונה, עשינו זאת. היינו לבד באושוויץ, במשך שלושה ימים. זה היה בלתי נתפס. המחנה כולו שלנו, אפשר לגעת, להסתובב, לצלם בלי הגבלה".
הרב ישראל גולדווסר, אחד המדריכים המנוסים לפולין, מוביל את הסרט. הוא מצליח לעצור ליד כל צריף או קרון או חלקת דשא, ולהפיח בהם חיים. מדי פעם משולבות עדויות קצרות ועוצמתיות של ניצולים שהיו שם, אבל רוב הזמן אתה בפנים, במחנה. לא מעט מצולם מעל הקרקע – הרחפנים, בשילוב תלת-הממד ו-360 המעלות, יוצרים תחושה של טיסה אמיתית מעל הארובות, מעל פסי הרכבת, מעל ערימות הנעליים הנטושות.
מצד אחד, התוכן קשה לצפייה. המפיקות מגבילות את החוויה לגילאי 16 ומעלה. אתה עומד היכן שעמדו הנשים והגברים מול מנגלה, נכנס למקום בו קעקעו את המספרים, ניצב על הרמפה לסלקציה ושומע על צוואות אחרונות של הורים לילדיהם. גולדווסר מכניס אותנו לתוך הצריפים כדי להתלבט בשיקולים לבחירת הדרגש, ועומד על אחד מקברי האחים, מסביר כמה קדוש המקום הזה, וזועק "שמע ישראל". מצד שני, ההגשה של הזוועה הזו מאופקת, מינימליסטית, בלי קיטש. גולדווסר פשוט משתף בעובדות ובסיפורים, וברגעים החזקים ביותר הוא שותק, ונותן לצופה לחשוב לבד.
ויש גם צד שלישי. בניגוד להרבה מיזמי הנצחה בתחום השואה, האתוס בסרט הזה יהודי מאוד, מאמין מאוד. הוא כולל הרבה סיפורי גבורה על ניסיונות להקים סוכה באושוויץ, לתקוע בשופר, להתעטף בטלית ולשמור שבת. אנחנו מרבים להתעסק היום בהכחשת שואה, כלומר בוויכוח על העובדות הכי פשוטות. עוסקים לא מעט גם בלקחים האוניברסליים, המוסריים, ביחס למיעוטים ולחלשים. ויש כמובן גם היבט לאומי: היהודים צריכים מדינה, והיא צריכה להיות חזקה מול אויביה. אבל מה לגבי הפן היהודי? למה זה קרה דווקא לעם היהודי? למה דווקא בדורנו?
הסרט מסתיים במינימליזם, בלי תשובות מפורשות. בסצנת הסיום יש מעבר חד מהשער של אושוויץ, מהשלט המפורסם "העבודה משחררת", אל רחבת הכותל המלאה, השמחה, גדושת המתפללים.
אז ג'ט לג אמיתי לא היה לי, אבל היה מוזר לנחות בחזרה לרחוב הירושלמי, לשמוע נהגים צופרים, לראות אוטובוסים מורידים נוסעים, וילדים מסתובבים עם הוריהם בחופשיות. ניצחה הרוח.
3.
בשבת מסיימים לקרוא את ספר בראשית בפרשת "ויחי". יעקב אבינו נפרד מבניו וגם מנכדיו בפסוקים מכוננים. לנכדים, אפרים ומנשה, הוא אומר מילים שלימים ההורים יברכו בהם את ילדיהם בכל ליל שבת: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
למה זו הברכה שבה גם הילדים שלי יתברכו לפני הקידוש? אפרים ומנשה, לראשונה, לא רבו. אחרי קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו וגם יוסף ואחיו – הם הציגו מודל של שותפות, בלי אגו. הלוואי על כל ילדינו.
ויש עוד סיבה: אפרים ומנשה גדלו במצרים, לא בישראל. הם הצליחו לשמור גם שם על הערכים שלהם, מול תרבות זרה ומפתה. יעקב אבינו יודע שילדיו, וילדינו, יגדלו בעולם מבלבל, ומאחל להם שיידעו לשמור על הניצוץ בכל הגלויות והאתגרים. אמן.
הסטטוס היהודי: "ספר בראשית לא מתאר כמעט את המלחמות של אותה תקופה, את הפוליטיקה או את הכלכלה, למרות שוודאי קרו אז דברים מסעירים שהיו הכותרות הראשיות. הספר שפותח את התורה מתעלם מכל הקוסמוס, ומתמקד באברהם ושרה ובצאצאים שלהם, במשפחה אחת שמנסה להביא לעולם אמונה חדשה, מוסרית ומאירה" ("מעט מן האור")