בין הקורונה לחופשת הקיץ, אפשר לפספס עובדה חשובה מאוד: השנה הקרובה, שנת תשפ"ב, היא שנת שמיטה. פגשתי השבוע את אנשי ארגון "אוצר הארץ", וחזרתי עם כמה מחשבות לגבי שנת השמיטה תשפ"ב:
• ממש כמו השבת שמגיעה פעם בשבעה ימים, השמיטה מגיעה פעם בשבע שנים ואמורה לאפס, להרגיע ולרענן את המערכת הכלכלית כולה. לתת לארץ ולאדם לנוח. מכירים את כל ההכנות והסידורים לפני שהשבת נכנסת? ובכן, ככה אנחנו אמורים להרגיש כעת לקראת השנה הקרובה, כי זו שנת שכולה שבת, שבת הארץ.
• רבים מעדיפים "לא להתעסק עם השמיטה". נכון, מי צריך כזה כאב ראש? אבל מצד שני, למה לנסות לעקוף את הקדושה? למה לפספס הזדמנות למצווה נדירה ומיוחדת כזו? אלפיים שנה, בגלות, יהודים יכלו רק ללמוד על הנושא, אבל לא לקיים אותו. אנחנו יכולים.
• פעם החברה הייתה חקלאית. כיום, עבור רוב הציבור, השמיטה רלבנטית בעיקר לגינה הביתית. אבל גם אם אנחנו לא חקלאים, אנחנו יכולים להיות אכפתיים כלפי חקלאי דורנו. זו הזדמנות לתמוך בחקלאות העברית במהלך השנה הזו. אחת הדרכים לבטא שותפות כזו נקראת "אוצר בית דין".
• ועוד נקודה שרלבנטית לכולם: פרשנינו מבקשים להתייחס לשנת השמיטה כשנה רוחנית יותר, כזמן להתמלא בתוכן. צריך להתכונן מראש כדי לפנות יותר זמן להתפתחות, ללימוד, למשפחה, להתנדבות, לדברים שאנחנו לא מספיקים במהלך המרדף היומיומי. זוהי השנה "לשמוט" קצת.
שנה טובה, ואולי בעצם צריך לברך – שבת שלום!
