להוסיף מטען לבטן הסירה - השיעור השבועי - פרשת נח תשע"ו

הנתיבות שלום, האדמו"ר הקודם מסלונים, כתב בספרו ש"עניין תיבת נוח הוא לימוד לדורות – פרשה זו שייכת לא רק לאותו הדור אלא היא לימוד עד סוף הדורות".

האמירה הכי דרמטית של הפרשה היא: לא יהיה עוד מבול. הפטנט הזה של לעשות ריסטארט או ריפרש כשהעולם מתמלא רוע – אומרים לנו במפורש שזה לא יקרה יותר. כשהעולם מתמלא ברוע, אנחנו צריכים להילחם בו. לא יהיה לנו יותר מופע כזה של מחיקת הרשע מלמעלה והתחלה מחדש. לא יהיה מבול, האחריות היא עלינו.

דיבור מדויק

לפחות שלושה מסרים נוקבים עולים מהפרשה. הראשון הוא כוח הדיבור. הכוח הענק של המילה. אפשר לראות בדור שלנו כמה אנשים איבדו את הבושה בהקשר של דיבור. האלימות המילולית חוגגת, ברשת ומחוצה לה. אנשים אומרים דברים בתחושה שזה וירטואלי, ואגב בדרך כלל לא יודעים מה לעשות עם עצמם כשמעמתים אותם במציאות עם המלים שאמרו.

בפרשה, נח מתבקש להכניס לתיבה זוגות של בעלי חיים והתורה מקדישה לא מעט מלים כדי להסביר את ההנחיה הטכנית להכניס לתיבה שבעה זוגות מכל בעל חי טהור וזוג אחד מכל בעל חיים שאינו טהור. "אשר לא טהורה היא", נכתב בפסוקים, במקום להגיד פשוט "טמאה". לעולם לא יוציא אדם דבר מגונה מפיו – אומר המדרש – משום שאפילו התורה "עיקמה שמונה אותיות" כדי לא להוציא מלה מגונה. הניסוח העדין לא נעשה בגלל שמישהו חשב שהג'ירפה תיעלב, אלא משום שהמלים שיוצאות מפיך מעידות על הפנימיות של הדובר.

למה בספר ויקרא כן כתוב "טמא" ו"טהור"? הרבי מלובביץ' ענה על זה: "כלל זה שהתורה אינה מדברת בלשון מגונה מתייחס רק לסיפורי התורה. מה שאין כן בדבר הלכה, שם משתמשת התורה בלשון הברורה ביותר… שלא יהיה מקום לטעות בנוגע למעשה". במקרה של הנחיה מעשית אנחנו צריכים להיות ברורים ומדויקים, לא להתנחמד. להצביע על הרוע ולהגיד שזה מה שהוא. זה ודאי דבר חשוב גם לימים אלה.

לבוא או לצאת

בוא אל התיבה – צא מן התיבה, אלו שתי הוראות שניתנות לנח בפרשה ורבים משתמשים בהם עד היום כדי להצדיק אחד משניים – יציאה לעולם או הסתגרות ממנו.

הבעש"ט אמר – תיבה זה מלשון מלה. להיכנס אל התיבה – אל תיבות התורה והתפילה. הנתיבות שלום אמר שיש שלוש תיבות נח בימינו – התורה, השבת והאחדות עם אנשים כשרים. בזמנים של בלבול ומהומה – אלה שלושה מקומות להתכנס אליהם לטובת איזון.

האיזון בין להיכנס או לצאת לתיבה הוא שאלה מאוד גדולה בין חרדים לדתיים לאומיים וגם שאלה גדולה בכלל בכל תחום בחיים. מתי להתכנס ומתי להיפתח. למה לחשוף את הילדים ומתי לגונן. הרבי מלובביץ' הציע את הפתרון הזה: ראשית אדם צריך להשקיע את עצמו בתיבה של התורה והתפילה. לשהות בה שנה שלמה שכוללת את כל שינויי הזמנים. אחרי שהתורה שקועה בו – אז יש לו היכולת לצאת מן התיבה ולהביא אל העולם כולו את אור הקדושה.

אפשר ללמוד משהו דומה גם מהסיפור הבא. סיפור על נערה מקבוצת כנרת, ב-1948, רגע אחרי מלחמת העצמאות ולאחר שהקיבוץ ספג אבדות קשות ונזקים עצומים. נערה שרצתה לצאת ללימודי מוזיקה בתל אביב. חברי קבוצת כנרת נזדעקו והתנגדו – מה פתאום לצאת דווקא עכשיו, ומהי טובת הפרט מול הכלל. בסופו של דבר יצאה הנערה – לימים נעמי שמר – אל הלימודים. בנה, הזמר אריאל הורוביץ, מצא בבית מכתב שכתבה לה אמה, רבקה, כשהיתה בתל אביב. מכתב שאותו גם הלחין לשיר בשם מכתב מרבקה לנעמי (אפשר להאזין לו כאן):

יום העבודה נגמר וירדתי לכנרת
לענות על מכתבך ילדתי הקטנה
קשה לך שם עכשיו בעיר בה את לומדת
קשה כמו שקשה תמיד בכל התחלה

רוח מתחילה לעלות וכבר סוער הים
כמו שסוערת נפשך שהיא נפש אמן
ובלב הים פתאום אני רואה סירה
ועליה דייג אחד שנלחם בסערה

מה יעשה הדייג – מה הוא יכול לעשות
כדי שהסירה תגיע אל החוף
יש רק דבר אחד שיעמוד בסערה
אם הוא יוסיף מטען לבטן הסירה

זו ילדתי התשובה גם לסערת נפשך
הלימודים שלך הם המטען על סיפונך
כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך
אבל את עוד צריכה לחתור
דרך כל הפוגות של באך

דור של תמורות

המדרש אומר שנח היה נדיר בכך שראה בחייו עולם בנוי, עולם חרב ושוב עולם בנוי. לאדם כזה יש אחריות גדולה על המציאות, לקחת משהו קדימה. הרב יהודה עמיטל, ניצול שואה, אמר – קחו פרספקטיבה וכוח מאירועים כאלה. מהמבול, מהשואה. אנחנו חיים בתקופה מיוחדת ואיננו מודעים לכך. עלינו לדעת מה חובתנו בעולם, מה עלינו לקדם.

והדור שלנו – אנחנו לא צריכים לשאול איפה היה אלוקים בשואה אלא איפה אלוקים בוואטסאפ. אנחנו הדור האחרון שיודע איך היה פעם עולם שבו לא כולם זמינים כל הזמן, מציאות שאינה מסכים. עלינו יש אחריות, בתור מי שיודעים מה היה בעבר ומה קורה עכשיו, לחשוב מה עושים עם זה. איזה איזון אנחנו יכולים להציע בתור דור של תמורות. מה התפקיד שלנו כאן ולמען הדורות הבאים.