ארבעה דברים דחופים - השיעור השבועי - פרשת בא תשפ"א

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
פרשת השבוע היא פרשת "בוא". זו הפרשה שבה יציאת מצרים מתרחשת. מופיעות בה שלוש המכות האחרונות (ארבה, חושך ומכת בכורות) ופרעה המבוהל יוצא בחצות הלילה לחפש את משה ואהרון, להודיע שהוא משחרר את עם ישראל. העם מתארגן ליציאה ובבוקר, לאור יום, לעיני כל מצרים, יוצא משם לנצח. אבל הפרשה לא בנויה בסדר כרונולוגי סיפורי. משובצות בה המון מצוות והוראות והלכות, תוך כדי. זה בהתחלה נראה מבולבל, אבל בעצם זה מאוד מרגש: רגע לפני שיוצאים ממצרים, עוצרים ומקבלים מצווה ראשונה לעם כולו – קידוש החודש. רגע לפני שההבטחה האלוקית מתקיימת והשעבוד נגמר, אנחנו מדברים על ליל הסדר שלנו עוד אלפי שנים ועל כך שיהיו ילדים שישאלו שאלות ("והגדת לבנך ביום ההוא"). זה לא מבנה הגיוני אבל אולי בעצם הוא הכי הגיוני – התורה משובצת בתוך החיים, מצוות העשה והלא תעשה הן חלק ממסכת חיינו מאז ועד היום.

אנחנו נדבר הערב על המתנות האלה, ההוראות האלה, שמשובצות לאורך הסיפור. מה אלוקים צורב בנו כבר שם, באותו לילה? מה הכי דחוף וחשוב לתת לנו כצידה לדרך כבר שם, בחצות הלילה, רגע לפני שהים נקרע? אנחנו נבדוק מה אנחנו מקבלים אז, ושומרים ונוצרים עד היום, ואיך כבר בזמן אמת, בזמן נתינת המצווה, היא נאמרת לנו בלשון עתידית, כאילו בכל רגע אמורים להרגיש שהיא ניתנה לנו כאן ועכשיו, ולא שם ואז. ספר החינוך מונה 20 מצוות בפרשה, אבל אם ננסה לסכם אותן לנושאים גדולים – הרי שיש 4 נושאים כאלה שמופיעים בפרשה שאפשר לתת להם כותרת "מעתה ועד עולם", מעכשיו והלאה, כי יציאת מצרים אינה אירוע היסטורי חד פעמי. הנה הכלים שקיבלנו:

1. ראש חודש

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

זו המצווה הראשונה שעם ישראל מקבל בתורה, אבל רגע, אי אפשר להציג את הפסוקים האלה ככה. חייבים להבין איך ואיפה הם ניתנים. זה לא יאומן מה הפסוקים שמגיעים לפניהם. זה מגיע אחרי:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה.

ואחרי:

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.

ואחרי:

וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.

וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹוסִיף.

הבנתם את ההקשר? אנחנו בשיא המתח. מכת בכורות עוד לא יצאה לדרך, אנחנו אחרי המכה התשיעית ולפני העשירית, אבל ה' כבר מאיים במכת בכורות ואומר מה עומד לקרות. כל מצרים בטלטלה, כל עם ישראל מטולטל, וזה בדיוק הזמן של התורה להגיד:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

רש"י: הראהו לבנה בחידושה, ואמר לו: כשהירח מתחדש, יהיה לך ראש חודש.

וזה לא הסוף, יש זמן גם להתפלפל, לדון, להסביר. מסביב יהום הסער, אבל משה והקב"ה בשיח הלכתי אינטנסיבי. תראו איך רש"י ממשיך ומסביר את המילה "הזה":

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

רש"י: הזה – נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו: כזה ראה וקדש.

הביטוי הזה, "כזה ראה וקדש", משמש מאז ביטוי מפורסם בשפה העברית. משמעתו היא: ככה צריך לעשות, ככה יש לנהוג. אתם מבינים את המציאות הזו? אפשר לנסות לדמיין או לצייר את זה: מהומה מסביב, בוקה ומבולקה, אבל באמצע כל הבלגן, משה וה' מתבוננים על הלבנה ובודקים מתי כבר אפשר לקדש את החודש.

נדמה לי שיש פה עוד משהו – זו המצווה הראשונה שעם ישראל מקבל כעם. יש מצוות פרטיות בספר בראשית (פרו ורבו בפרשת בראשית, מצוות ברית מילה בפרשת לך לך, מצוות גיד הנשה בפרשת וישלח) אבל עכשיו מתחיל רצף של מצוות, לאומה, לציבור. לכן רש"י אולי לא מתכוון כאן רק לקידוש החודש, אלא לכל המצוות, ועל כולן הוא אומר לנו פה: כזה ראה וקדש. הוא נותן לנו פה איזה קוד, את היחס שלנו כלפי ההלכה.

חלקכם בוודאי זוכרים את הרש"י הראשון על התורה. אתם יודעים על מה הוא כותב שם? על הפסוק הזה: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל". כלומר אם מחפשים רק מצוות והלכות, התורה צריכה להתחיל פה, בפסוק הזה. ולמה דווקא להתחיל בראש חודש? מה זה ראש חודש? למה זה חשוב?

ראש חודש היה בימי המקדש מצווה מאוד מוחשית, היו באים עדים שראו את הלבנה, בית הדין היה קובע ומכריז על ראש חודש וכו'. גם בימינו ראש חודש הוא בעל משמעות הלכתית ורוחנית כמובן, לא רק בראש החודש עצמו: השבת שלפני ראש חודש נקראת שבת מברכים, לאורך החודש יש את ברכת קידוש הלבנה, ביום שבו חל ראש חודש אומרים הלל ו"יעלה ויבוא" בתפילה וקוראים בתורה, וכמובן – צריך חולצה לבנה לגן! (זוהי תזכורת חודשית לאיכויות האימהיות שלי, כולם בחולצה לבנה והילד שלי בכחולה או ירוקה, והכי פדיחה זה אם יש ראש חודש יומיים, כי אני מצליחה לשכוח גם ביום השני). כזה ראה ותתפדח...

בכל אופן, פרשנים רבים שואלים למה דווקא זו המצווה הראשונה? התשובה היא: מול המצרים שסגדו לשמש ולחוקי הטבע הקבועים, יש כאן אמירה. חודש זה מלשון חדש, חידוש, אפשר להתחדש. יש בעולם מעגליות, הלבנה נעלמת אבל מתגלה מחדש וכך גם אנחנו, מסתכלים מעלה לשמיים ומתחילים מחדש. על המצווה הזו נאמר:

"המצווה הראשונה שנצטוו ישראל, היינו הדבר הראשון שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הוא שקודם כל צריך יהודי תמיד להתחדש. החמה אורה גדול וחזק מאוד אבל אין בה שום חידושים, והלבנה מורה על חידוש והתחדשות. זוהי המצווה הראשונה והיא משקפת את מציאותנו עלי אדמות, בכל דור ודור ובכל יום ויום.

"כי בפרשיות אלה של יציאת מצרים נתנה התורה כוח ליהודי להתגבר בכל המצבים, וטמון בהן כוח התיקון הכללי עד סוף כל הדורות. התורה איננה ספר זיכרונות למה שהיה בעבר, אלא דרך חיים לכל אחד. עלינו לדעת ולזכור כי כל מה שכתוב ומרומז בתורה שייך ונוגע לכל יהודי בהווה, והתורה מתחילה – בהתחדשות".

("נתיבות שלום")

2. "זכר ליציאת מצרים"

יש בפרשה הרבה מאוד מצוות שנחרטות בנו תוך כדי ההתרחשות: איסור אכילת חמץ, ביעור חמץ, מצוות קורבן פסח, המצווה לאכול מצה ועוד ועוד. שוב, העלילה מתרחשת, ותוך כדי עלילה אנחנו הופכים אותה לאירוע נצחי. זה דבר די מדהים, שההנצחה מתחילה תוך כדי פעולה. הם עוד לא יודעים שייצאו ממצרים, אבל הם כבר נדרשים לדעת מה להגיד לבניהם עוד אלפי שנים בליל הסדר. שתי מילים חוזרות כאן לא מעט: המילה "לדורותם" והמילה "היום". בואו נביא רק כמה דוגמאות:

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.

הם עוד בקושי יודעים מה זה חמץ והוא כבר אומר להם שהם יתעסקו בזה עד היום. אגב, יש מי שכבר החל לנקות לפסח... וזה ממשיך. יש פה כמה מאפיינים. הראשון הוא הזריזות:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

רש"י: ושמרתם את המצות – שלא יביאו לידי חימוץ. רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא 'את המצות' אלא 'את המצוות', כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך – עשה אותה מיד.

ובהמשך יש קטע דרמטי נוסף, מאפיין נוסף – היחס לעתיד:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם.

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם.

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.

רש"י: ויקוד העם – על בשורת הגאולה וביאת הארץ, ובשורת הבנים שיהיו להם.

אנחנו באמצע לילה חשוך של אפילה ואי ודאות וחשש, והם צריכים לקחת כלי כסף וכלי זהב ממצרים, וצריכים לקחת מהר את הבצק שלא מספיק להחמיץ, ובתוך כל זה – ה' מדבר איתם על כך שיום יבוא ותהיה להם ארץ ויהיו להם בנים. הם יצטרכו לזכור ולספר (ואצלם זה באמת "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים", הם הדור של יוצאי מצרים וכבר עליהם מוטל להנחיל ולהעביר הלאה). איזו הבטחה מדהימה הם מקבלים בתוך הבלגן. אנחנו מכירים את הסיפור של ויקטור פרנקל שדמיין את העתיד. בספרו "האדם מחפש משמעות" פרנקל מספר שהוא היה צועד לעתים במחנה ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות הריכוז". כלומר, הוא מדמיין את עצמו מרצה על המצב הזה במבט לאחור, כי זה יעבור יום אחד. הוא היה חולה טיפוס, עבד בעבודות כפייה, אבל לדבריו מה שעזר לו להתגבר זה הרצון לשחזר ולפרסם כתב יד של ספר שלו שאבד באושוויץ, "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה". כלומר אפשר להיות בתהום של סבל, אבל לדמיין ולחלום מציאות אחרת, של גאולה, וגם להגשים אותה. וזה מה שקורה פה. פרעה בפיג'מה באמצע הלילה, אבל העם? ויקודו וישתחוו באמצע הלילה.

אגב, זה גם משהו שהאבב, מנחת ההורים זיווה מאיר, תמיד אומרת ביחס לבית ולחינוך הילדים: להסתכל קדימה, להסתכל על העולם עם פרופורציות. הורים לפעמים חושבים שהמטפלת הזו, או החבר הזה בגן, או המריבה הזו בין ילדים בני שנתיים – זה עולם ומלואו. חכו, הם יגדלו, ילד שלא מוכן להתקלח היום ירוץ להתקלח בגיל 10, אתם כבר תשכחו מזה. אפשר לדמיין את העתיד גם כאן, בגאולה הפרטית עם בעיות בתוך הבית.

טוב, זה נמשך, ועכשיו עוד מאפיין – היחס לעבר:

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם

רש"י: הוא הלילה הזה לה' – הוא הלילה שאמר לאברהם: בלילה הזה אני גואל בניך.

אם עד עכשיו התחברנו להווה ולעתיד, עכשיו אנחנו מתחברים גם לעבר. רש"י מסביר שהלילה הזה הוא-הוא הלילה שאברהם שמע עליו בברית בין הבתרים, הוא הגיע. יש תשתית היסטורית עמוקה שהלילה הזה יושב עליה, זה לא סתם פתאום, בום טראח, כל ההיסטוריה מבראשית ועד עתה היא הכנה לרגע הזה, למפץ הגדול.

אבל לא רק בפסח, פעם בשנה, נזכיר את יציאת מצרים. הנה עוד מאפיין – זו לא תזכורת שנתית אלא תמידית:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ.

רש"י: זכור את היום – לימד שמזכירים יציאת מצרים בכל יום.

כלומר בכל מקום – בתפילין, במזוזה, בברכת המזון, בשחרית, איפה שלא נסתכל בסידור התפילה ובחיי היומיום של יהודי, בכל הגלויות, יציאת מצרים היא הבסיס. זה לא עניין שנתי כמו חג של פעם בשנה (סוכות, שבועות) אלא הרגל השלישי, פסח, הוא תמידי, פועם כל יום ויום. "זכור את היום הזה", כי הוא גם היום.

ויש עוד ביטוי יפה שה' צורב בנו שם, בזמן אמת, הוא מסביר לנו מאפיין ששמו אביב:

הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב.

רש"י: ראו חסד שגמלכם, שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים.

הרב קוק כותב: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". זו לא סתם עונה במעגל השנה אלא אביב לכל האנושות, עם פריחה, ציפייה, שמחה, התרגשות. עד היום אומרים – "האביב הערבי", "אביב העמים".  אנחנו נקראים להיות אנשים של יציאת מצרים. הרב נבנצל שואל למה זה כתוב בכל מקום לאורך יומו של היהודי, ועונה: כי המציאות מנסה להכחיש ולהשכיח את יציאת מצרים. לכן צריך תזכורת תמידית.

שמתי לב לזה לאחרונה,  יצא לי לדבר עם כמה אנשים, שמשועבדים לאנשים. הרי המסר של יציאת מצרים זה – אדם לא משעבד אדם. אדם משועבד לאלוקים, לרוח, לתוכן, אבל לא לאדם אחר. אבל ראיתי דוגמאות למה משפיע על מצב הרוח שלנו, מה קבוצת ההתייחסות שלנו. יש אדם שכל מה שאכפת לו עכשיו זה "מה חושבים עליי במרכז הליכוד". לכם אכפת מה חושבים עליכם במרכז הליכוד? לא, אבל יש מי שזה מעצב אותו. יש מי שמשועבד ל"מה חושבים עליי בטוויטר" או "מה חושבות עליי האימהות בגן בקבוצת הווטסאפ". לכל אחד מאיתנו יש את הקולות האלה בראש שמעצבים את ההתנהגות שלנו, בגלל "מה יגידו". יציאת מצרים באה לשבור את זה. תבדוק טוב-טוב מי ה"מה יגידו" שלך, אל תהיה משועבד, תבדוק מה הערכים שלך. כי הכי טוב זה שיהיה אכפת לנו מה אני חושב על עצמי, מה בן זוגי והילדים חושבים עליי, מה ההורים שלי חושבים עליי, מה השם חושב עליי... הלוואי שאלה היו קבוצת ההתייחסות שלנו, אז באמת כולנו היינו יוצאים ממצרים, משעבוד לגאולה.

בשבת הזו, י' שבט, מציינים 70 שנה לתחילת כהונתו של הרבי מלובביץ' כאדמו"ר של חסידות חב"ד, הוא נכנס לתפקיד לפני 70 שנה בניו יורק והחל במהפכה הגדולה. ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד, מזכיר לנו עד כמה אנחנו צריכים לשאוף לצאת ממצרים תמיד:

"וְהִנֵּה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכָל יוֹם וָיוֹם, חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִצְרַיִם. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף" (ספר התניא).

3. תפילין

גם המצווה הזו ניתנת לנו בעיתוי המיוחד, בלילה הקדוש ההוא, ליל יציאת מצרים:

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִיאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.

רש"י: רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע.

רש"י: שהרואה אותם קשורים בין העיניים יזכור הנס וידבר בו.

היום זה כבר ברור, אף אחד פה לא אומר: וואו, תפילין, איזה רעיון מדהים. אבל כאן מדובר על ההשקה של הרעיון, של הפורמט. אנחנו לוקחים את החוויה הזו שעדיין בעיצומה והופכים אותה לתזכורת קבועה על היד ועל הראש. זה לא מובן מאליו, זה לא טריוויאלי. אנחנו "מקפיאים" את הרגע, עושים לו "פריז" ולוקחים אותו איתנו. שמתם לב כמה עושים היום מגנטים בשמחות? לקחת איתנו רגעים, לנצור, להנציח, תגידו צ'יז, ואז בסוף לכו הביתה עם מגנט שידביק לכם למקרר את ההזמנה הבאה לחתונה הבאה, וכן הלאה... זו תעשייה שמזינה את עצמה, כל מגנט מדביק הזמנה. בכל אופן, אנחנו רוצים לקחת איתנו רגעים מדברים גדולים. זה חשוב.

בסידור הרב קוק, עולת ראי"ה שמו, הוא כותב על מצוות התפילין:

"באמת עצם פעולת יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל... כל היסוד של יציאת מצרים הוא להילחם בטבע הגס של החיים".

(הרב קוק)

ואיך נלחמים? על ידי תפילין. הוא כותב שם שצריך לחקוק את רשמי הנפלאות אל תוך החיים, לנצח את הטבע ולהכניס לתוכו את האור של יציאת מצרים, ובעצם בכל פעם שאדם מניח תפילין הוא ממשיך את יציאת מצרים עליו.

כלומר, זו לא רק יציאה מעבדות לחירות פוליטית או לחירות מדינית, אלא יציאה משעבוד רוחני, יום יום שעה שעה, במלחמה שלנו בין הגסות לבין העדינות. יציאת מצרים היא משימה שמוטלת עלינו גם כרגע: לנצח את הטבע הגס של החיים. הנחת תפילין כל בוקר, כמו כל מצווה מעשית אחרת, עוד מעשה קטן ועוד מעשה קטן – זה מנצח את הטבע הגס של החיים. היהדות לא סגורה ותחומה במקום מסוים ובזמן מסוים, היא באמת מלווה אותנו לאורך כל היום.

4. פדיון הבן

וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.

רש"י: חמישה סלעים.

אחרי מכת בכורות, מגיעות מצוות שקשורות בבכורות, גם של בהמה וגם של אדם. הבכורים האלה הרי נפדו ממכת בכורות, זכו בחיים, וצריך לגרום להם להתייחס לעובדה שהם בכורים באופן מיוחד. ילד ראשון שנולד, לא צריך להסביר מה זה לאביו ולאמו ולעולם כולו. שני צעירים הופכים להורים, ההורים שלהם לפעמים הופכים לסבא ולסבתא, הנשמה הזו שנכנסה לתוך גוף זה דבר גדול, זו בשורה, ולכן עורכים את "פדיון הבן". זו מצוות עשה, כאן אנחנו שומעים עליה לראשונה, והציווי הוא שהאב יפדה את בנו הבכור מהכהן, בגיל 30 יום. כמובן, צריך גם אחרי, אם לא עשו את הפדיון בזמן. שמים הרבה תכשיטים על התינוק, והאבא אומר: זה בני בכורי. הכהן שואל שאלה לכאורה מוזרה: מה בעית טפי (מה אתה יותר רוצה), ליתן לי בנך בכורך או לפדות אותו בעד חמישה סלעים? והאב כמובן עונה: אני חפץ לפדות את בני, וגם מברך בשם ובמלכות. הכהן גם מברך את הילד בברכת כהנים, ועורכים סעודת מצווה. מהצד זה יכול להיראות טקס בלבד, משהו קצת מיושן, לא הכי ברור. אבל הרב יוני לביא מיטיב להסביר מה קורה שם. האבא נשאל שאלה נוקבת: מה אתה רוצה יותר, את הכסף או את הילד? לא רק הרגע, אלא לאורך כל חייך וחייו – מה אתה רוצה יותר, להשקיע בו או בכסף? בקריירה בחוץ או בבית ובמשפחה? האם תשים לב אליו, או תרדוף אחרי כבוד מדומה בחוץ? תענה לי, בכנות, עכשיו כשהפכת להורה: מה בעית טפי? אבא יקר, במה אתה בוחר, בעיתון, בטלפון, בצפייה בטלוויזיה, במענה למיילים, או לילד שרוצה לספר מה היה היום בבית הספר, שזקוק לנוכחות שלך בחייו, לעוצמה, למילה טובה וגם לגבולות ולסמכות? זו שאלה שבאה לסדר וליישר את סולם הערכים שלנו, להזכיר סדרי עדיפויות. אנחנו מתחייבים בפני הכהן מה יותר חשוב לנו.

יכול להיות שהקורונה מאלצת אותנו לשאול את השאלה הזו את עצמו: מה אתה רוצה יותר, האם אתה מסוגל להתרכז בבית פנימה, או שאתה שואף יותר לדברים שבחוץ? זה חלק מהאתגר בימים אלה.

טוב, שימו לב, נתחיל לסכם: עוד לא הגענו להר סיני. יש לנו עוד הרבה מצוות לקבל, אבל ברגעי הבראשית האלה שלנו כאומה, ה' נותן לנו דווקא את המצוות האלה, מעתה ועד עולם. לסיכום: למדנו על קידוש החודש וקידוש ההתחדשות, דיברנו על המסר התמידי של יציאת מצרים לא רק בליל הסדר אלא בכל השנה במצוות רבות, דיברנו על התפילין כמצווה מעשית פרקטית ופיזית בקרב נגד הטבע הגס של החיים, ולמדנו על פדיון הבן שמזכיר מה הערכים החשובים בחיינו. אני מקווה שהצלחנו לקחת רעיונות מהפרשה אל תוך חיינו.

תודה רבה לכם ונתראה בשבוע הבא, בפרשת בשלח – עם קריעת ים סוף. להתראות.

מתחדשות

נשים מתכוננות יחד לשנה החדשה

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.