השיא שבשגרה

הר געש
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אתמול בבוקר הייתי בכותל. הבן היקר של גיסתי היקרה החל להניח תפילין. אבא שלו בירך אותו שם בקצרה, ואמר שהוא מאחל לו שההתרגשות שלו מהנחת התפילין הראשונה – תמשיך כל ימי חייו, כל בוקר. האם זה אפשרי? איך שומרים על רעננות אחרי ה"וואו" הראשוני? פרשת השבוע, פרשת "בוא" מספרת לנו לראשונה על מצוות תפילין. על הצורך לקחת את החוויה הגדולה של יציאת מצרים, ו"לצמצם" אותה למעשה יומיומי, לפעולה שמצריכה את הראש ואת היד.
פרופ' נחמה ליבוביץ' מתארת באופן יצירתי את היחס בין האירוע החד פעמי (יציאת מצרים) לבין השגרה היומיומית (הנחת תפילין). הנה ציטוט מדבריה היפים. היא מדמה זאת להר געש שקפא, והותיר לנו חתיכות לבה, כתזכורת:

"יחסו של נס יציאת מצרים לתפילין הוא כיחס הנוזל החי, התוסס, הלוהט – אשר בהצטננו קפא ונקרש לגבישים משוכללים, המופלאים בצורתם האדריכלית, היפים וקיימים לעד. החוויה הלוהטת של אהבת ה' שנתגלתה לדור יוצאי מצרים בעת יציאת מצרים, נצטללה ונקרשה והפכה לדורות לגבישי תפילין, אשר בעיטורם את זרועו וראשו של היהודי – כנגד הלב וכנגד המוח – הינם מחיים במחשבותיו ובליבו שוב את החוויה המלהיבה ההיא מדי יום ביומו".

נראה לי שזו פרשנות שנכונה לא רק ביחס לתפילין, אלא לגבי מצוות רבות, שבהן אנחנו כאילו "מקפיאים" רגעים וחוויות יוצאי דופן.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.