כל כך הרבה דברים גדולים עשה הרב שמחה הכהן קוק, שנפטר אמש בגיל 92: הוא היה הרב הראשי והאהוב של העיר רחובות במשך עשרות שנים. רב בית הכנסת "החורבה" ברובע היהודי. עמד בראש ישיבת בני עקיבא בנתניה, היה נשיא ישיבת "מאור התלמוד" ברחובות ולאורך השנים עמד בראשם של עוד ועוד מוסדות חינוך. הוא היה נואם בחסד, בארץ ובחו"ל, והוביל מאבקים ציבוריים רבים.
אבל מבחינתי האישית, אחד הדברים הגדולים שעשה היה לערוך את חופתנו.
הרב היה אח של סבא של ידידיה, והזמין את שנינו להתארח אצלו ברחובות לפני החתונה, בשבת. היה קשה להשיג אותו כשהלך, מהיר ונמרץ, בין כל כך הרבה בתי כנסת בעיר בשבת אחת. בסעודה שלישית, ישב לדבר איתנו. אני זוכרת את התמונה של דודו הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, תלויה מאחוריו. אפשר היה לראות את הדימיון ביניהם, לא רק הפיזי: אהבה ורגישות וחמלה לכל אחד, לפעמים עד כדי דמעות, אבל יחד עם זאת תקיפות בלתי מתפשרת בכל הנוגע לערכים ולאמונה ולהנהגת הציבור.
וזו העצה שהוא נתן לנו אז: הוא סיפר את הסיפור מהתלמוד על הרשע ירבעם בן נבט, שהקדוש ברוך הוא תפס אותו בבגדו ואמר לו שיחזור בו מדרכו הרעה, ואז אלוקים וירבעם ודוד המלך יטיילו ביחד בגן עדן. אבל ירבעם שאל בחזרה: מי יילך בראש? ענה לו הקדוש ברוך הוא שדוד המלך יילך ראשון, וירבעם ענה: אם כך – אני לא צריך כלום. וכך, במקום להתהלך בגן עדן יחד עם אלוקים ודוד המלך, הוא בחר בגיהנום.
המסר שלו אלינו היה ברור: רדיפת הכבוד היא אויב. הרצון לנצח את הזולת ולהוכיח שאתה הכי טוב, יכול לקלקל ולהרוס הכול. זה נכון בזוגיות, בחינוך הילדים ובכל החיים שעוד לפנינו.
אחרי 92 שנים שבהן כבוד-שמיים הוביל אותו, ולא רדיפת כבודו שלו, עלה כעת הרב שמחה עצמו לגן עדן, לאלוקים ולדוד המלך.