הרב עובדיה יוסף, שמונה שנים

צילום: יואב דודקביץ
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

בשבת ימלאו שמונה שנים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף. בדיעבד, אני קצת מתביישת. ככתבת צעירה הגעתי לכנסים הגדולים איתו ברחבי הארץ. אני זוכרת את המסוק נוחת, את האלפים מריעים, ואותי – מחפשת כותרת. אנחנו הכתבים היינו מקשיבים לדרשות הארוכות, מנסים למצוא בהן רמז על מי יעמוד בראשות ש"ס, או עקיצה כלפי הממשלה, ורצים לשדר.

שמונה שנים חלפו, והיום דעותיו של הרב על אולמרט או שרון באמת לא מעניינות כל כך. הסיבה שבגללה האלפים הגיעו אז היא אחרת לגמרי. הסיבה שבגללה ההלוויה שלו הייתה האירוע הציבורי הגדול בתולדות מדינת ישראל, עם יותר מחצי מיליון איש, היא שונה לחלוטין. הסיבה היא זהות, משמעות, מסורת. הרצון להמשיך בגאווה ובשמחה את המורשת המפוארת של יהדות ספרד. אפשר היה לראות זאת כל הזמן, בכל הרגעים שלא שודרו. אני עוד נוצרת אותם בזיכרוני:

בוקר אחד עמדנו בפתח ביתו, בעיצומו של משבר קואליציוני. משפחה מהדרום הגיעה לערוך שם ברית מילה, המיקרופונים דלקו כי אולי הרב יגיד משהו, אבל הוא רק ביקש לדבר בשקט בצד עם היולדת. שאלתי אותה אחר כך מה אמר, והיא סיפרה: הוא ביקש שניתן לילד חינוך טוב, שלא ישכח מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים.

פעם בעצרת ענק בעיר אלעד, בשיא החום, אני זוכרת שצעק "יש ילדים יהודים שלא יודעים לומר שמע ישראל", והתחיל לבכות. קולו נשנק מרוב צער על העובדה הזו.

ובמוצאי שבתות, מעזרת הנשים בבית הכנסת של היזדים, הייתה לי זווית מיוחדת. ראיתי רק את הכובע והגלימה, מלמעלה. לפעמים כתבים עשו תורנויות. מישהו אחד הקשיב לדרשה ובדק אם יש כותרת. זה היה תורי. הרב סיים דרשה נרגשת על כך שהדור הצעיר שוכח זהותו, וצריך להחזיר עטרה ליושנה, ואיך כל מצווה וכל מעשה טוב שאנחנו עושים – משנים את המציאות לנצח. "אין כותרת", סימסתי לקולגה שלי. בדיעבד, זו הייתה כותרת חייו.

לזכרו.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.