כמה פעמים אנחנו עוצרים כדי להצדיע לאנשים השקטים, המסורים, המתמידים? בואו נודה, סיפור חייו של יצחק אבינו נראה לנו הרבה פחות דרמטי מסיפורו של אברהם. אברהם היה מהפכן שמרד בכל המוסכמות והחל לבסס את היהדות. יצחק לא מרד, וזה היה המרד הכי גדול שלו, להמשיך בדרך.
לכן פרשת "תולדות" היא הצדעה לדור השני, הצדעה למי שלא מחולל דרמה, ובלי רגעים של "וואו", פשוט עובד ועמל ועושה את מה שצריך. כמה אפור ומשעמם זה נחשב, להמשיך את מה שההורים שלך התחילו. כמה לא זוהר זה לצעוד באותה הדרך, ולהעמיק בה ולמצוא בה משמעות, לגלות את החידוש בחיים בפנים ולא בחוץ.
אנחנו קוראים איך יצחק מתמודד שוב עם אותם האתגרים, חופר שוב את אותן הבארות, שומע את אותן הבטחות מאלוקים, וכל זה מעורר התפעלות גדולה. בלי יצחק ומסירותו, אברהם היה הופך לאפיזודה חד פעמית.
זה נכון בחינוך ילדים, בזוגיות, ובכל תחום – בלי עקביות ונחישות ועומק, אי אפשר לבנות שום דבר לטווח הארוך. כל ההתחלות קשות, ונהוג לדבר הרבה על המתחילים, אבל גם כל ההמשכים קשים, והממשיכים זוכים להרבה פחות תהילה. פעם בשנה, בפרשה הזו, יש לנו הזדמנות להצדיע לממשיכים.
