פרשת השבוע, פרשת "ראה", מרבה לעסוק באוכל. בפרשה מופיעה האמירה
"בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה",
אבל המבחן לעם הסגולה הזה עובר, מתברר, שוב ושוב, דרך היחס למזון. לא הפרדה בין נפש לגוף ובין קודש לחול יש כאן, אלא הרבה מאוד מטלות על הגוף. זה מתחיל בירושלים. המשפחה כולה עולה לרגל, אוכלת ביחד ומביאה את תבואתה. זה ממשיך בדיני הכשרות המפורטים בפרשה: אילו חיות יש לאכול ומאילו יש להתרחק. יש דברים שאם נכניס לגוף הם ייחשבו ל"תועבה", כלשון הפרשה, לא כי הם מקולקלים אלא פשוט כי אינם כשרים. יש גם הוראות מפורטות איך לאכול. אסור לאכול בשר חי, יש לשחוט אותו וצריך להיזהר מאכילה תאוותנית. זה לא הסוף. יש לתת מעשר, כלומר עשירית ממה שהאדם מרוויח, ופעם בשבע שנים יש לתת לאדמה, זו שנותנת מזון, לנוח בשנת השמיטה. על האדם לבדוק אם אין עניים סביבו שאין להם מה לאכול ("לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון"), ואם אתה מעסיק עבד עליך לתת לו מהאוכל שלך ("וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים"). אחר כך מוזכרים שלושת הרגלים, שוב כסוג של "מבחני מזון". חג הפסח מצוין על ידי הקרבת קורבן בירושלים ובהתנזרות מאכילת חמץ ("ששת ימים תאכל מצות"). חג השבועות מוזכר כעלייה לירושלים, עם סעודה ושמחה משפחתית, שבה שותפים הגר, היתום והאלמנה. וחג הסוכות? לתורה לא נמאס להזכיר לנו: כן, שוב יש לעלות לרגל למקדש בירושלים מתוך שמחה, תוך מחשבה תמידית על הגר, היתום והאלמנה. ערב הכניסה לארץ ישראל, פרשת השבוע מדברת בעצם על האתגר של חברת השפע. על הניסיון התמידי לאזן את המתח בין מזון, כסף, משפחה, שמחה, קדושה והיחס לעני. רק אחרי כל אלה, אפשר כנראה לומר: בתיאבון