השיח הציבורי על השבת די מדכא. חוקים, כפייה, צעקות, משברים פוליטיים. בפרשת השבוע, פרשת "אמור", אנחנו מקבלים את הציווי הבסיסי:
"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, שַׁבָּת הִיא לה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם".
ובדיוק השבוע, קיבלתי שתי הוכחות שאפשר גם אחרת. שיש סיכוי להבנה ששבת היא מתנה משותפת של כולנו. שזה יכול לקרות מתוך רצון והזדהות. הרי מה יותר פשוט ומתבקש מהפוגה שכזו.
נתחיל בתמונה ראשונה שהפכה ויראלית למדיי. מאז שהפך לשומר שבת, "קפה גרג" בנמל תל אביב מציב שלט גדול בכניסה למקום בכל שבוע מחדש, לפני שבת:
"אוגרים כוחות בשבת, ומפנקים אתכם כל השבוע. נשמח לשרתכם עם צאת השבת".
לפני כמה ימים פרסמו הבעלים של "רפטינג נהר הירדן" הודעה דומה, מפורטת יותר:
"שלושת האחים והבעלים אורי, ערן ויניב גיגי מסכמים 20 שנים של עשייה והצלחה בהחלטה כנה ואמיצה להפסיק להפעיל את האתר בשבת וחג. הגענו למסקנה שהמרוץ הארוך להצלחת העסק, המסעדה והאטרקציות חייב להשתנות. בטוחים שתבינו. גם לנו מגיע לנפוש ולנוח בחברת יקירינו".
בראיונות בתקשורת בעקבות ההכרזה המדוברת, ערן גיגי נשאל רבות על ההפסדים הצפויים, אבל לא על הדבר עצמו: "גם אם תהיה פגיעה בהכנסות זה משתלם" אמר. "להיות בבית עם המשפחה יותר שווה".
אבל בעצם, למה שתהיה לעסק שומר שבת פגיעה בהכנסות? ובכן, זה בגללנו. הכול תלוי במודעות של אוהבי השבת, בהתארגנות צרכנית למען יום מנוחה במשק. אם מי שהשבת חשובה לו (גם אם אינו דתי) היה מקפיד לקנות רק במקומות שנותנים לעובדים לנוח ביום הזה, הבעלים היו מרגישים זאת בכיס, ולטובה. לא בחרמות ולא באיומים, אלא בעידוד ובפרגון. בששת ימי המסחר אפשר לברר בקלות אם עסק שובת ביום השביעי, ואז להחליט האם לקנות בו, וכמה. הישראלים כבר הוכיחו במחאת הקוטג' שאם הם רוצים להצית מחאה צרכנית הם יכולים. תל אביבים רבים, שחרדים לגורל המכולות השכונתיות בעידן ה-24/7 של הרשתות הגדולות, כבר מקפידים לקנות שם כדי לעודד את בעלי העסקים הקטנים.
המערכת הפוליטית סערה השבוע סביב "חוק הלאום". אבל אם כבר מדברים על סמלים לאומיים – השבת היא אחד החשובים שבהם.
