הסיפור, השיר, הרוח

צילום: פלאש90
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

 

קשה לבחור שיר אהוב אחד מבין מאות שיריו של המשורר יורם טהרלב, שנפטר אתמול בגיל 83. "על כפיו יביא", "רק תפילה אשא", "גבעת התחמושת", "עוד לא תמו כל פלאייך" ועוד ועוד פיסות של זהות ושל משמעות.

אבל יש שיר שלו שתמיד מרגש אותי, גם בהאזנה בפעם המי יודע כמה, ונקרא "צל ומי באר". יורם היה ילד בן תשע בקיבוץ יגור כשראה פתאום המוני מעפילים עייפים מגיעים ברגל אל הקיבוץ. השנה הייתה 1945 והפליטים האלה, כולם ניצולי שואה, הגיעו באונייה מאירופה וברחו מהבריטים. בני הקיבוץ מיהרו לפעול: הם הכניסו אותם הביתה, החביאו אותם ברחבי הקיבוץ, נתנו להם בגדים משלהם, ולבריטים לא היה שום סיכוי לתפוס אותם. העולים החדשים, ניצולי השואה, נטמעו תוך דקות בין היהודים הצברים. האירוע הזה נחקק בליבו של הילד יורם, וארבעים שנה אחר כך הוא כתב את השיר:

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם, מי שעייף ימצא פה צל ומי באר, מי שסוכתו נופלת, חרש יכנס בדלת, ותמיד יוכל להישאר".

בסיפור הזה, ובשיר הזה, יש הכול: סולידריות יהודית, היחלצות למען אחים ואחיות שאתה לא מכיר בגלל מכנה משותף עמוק וקיומי, חינוך ילדים משמעותי דרך עשייה וחוויה ולא רק דרך דיבורים, והכנסת אורחים שהיא בעצם הכנסת אחים, כפי שמסתיים השיר: "מי שבא לפה – אחינו, מי שבא – יסב איתנו, והשער שוב לא ייסגר".

וזה רק שיר אחד. תודה, יורם.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.