פעם יכולנו להשוות את עצמנו רק לכיתה שלנו. אני זוכרת היטב מי הייתה מלכת הכיתה, או מי היה הספורטאי המצטיין. היינו רק שלושים ומשהו ילדים. אבל היום, בעידן הרשתות החברתיות, ה"כיתה" היא אינסופית, היא כל העולם. תמיד יש מישהו יותר יפה, חכם ומוצלח. ההשוואות האלה מחלישות. הרי לעולם לא נהיה הכי טובים, ואפילו לא נתקרב.
בפרשות השבוע האחרונות יש פירוט ארוך שנראה, לכאורה, מיותר. אחרי עקידת יצחק מספרים לנו על הבנים שנולדו לנחור אחיו של אברהם. בסוף פרשת תולדות מספרים לנו על כל הבנים של ישמעאל, והנשיאים הרבים שנולדו שם, דור אחרי דור. וגם בשבת הזו קראנו בסוף הפרשה על הצאצאים של עשיו, כל האלופים והמלכים.
המחנך הרב איתמר חייקין מסביר שיש כאן מסר עמוק: מדובר בניסיון חוזר שכל האבות והאימהות של האומה היו צריכים לעמוד בו. בעוד הם נאבקים על בן אחד שימשיך את דרכם, על ביסוס של משפחה אחת בארץ בתקופה של נדודים קשים – האח המתחרה כבר מקים לעצמו משפחה, עם וממלכה.
זה ניסיון לא פשוט, להביט בזולת המצליח בלי להתבלבל, בלי לפזול, בלי לסטות מהדרך שלך. הסטורי של השכן תמיד ירוק יותר. זה קשה, אבל זוהי הדרך האמיתית של מי שנאמן לעצמו ולאמת, ולא משווה את עצמו כל הזמן לאחרים.
לכן, אומר הרב חייקין, בפרט בדור שלנו, צריך לספר לעצמנו בכל שנה מחדש על הניסיונות האלה של אבותינו. הם מלמדים אותנו לא להתייאש מהצלחות נוצצות של אחרים, אלא להתמקד בשליחות שלנו. בסוף – הדרך שלהם הפכה לנצחית.
בהצלחה.
