ההודעה הזו ממש תפסה אותי, כי היא אומרת משהו חשוב: הנשמה רוצה יותר. מדי ערב העליתי פה תזכורת לספור את ספירת העומר, לבקשת שלוש משפחות של חטופים ששמם הפרטי עומר (עומר שם טוב, עומר נאוטרה, עומר ונקרט). אלפים הצטרפו לקבוצות הווטסאפ הייעודיות וספרו מדי ערב, בין פסח לשבועות. ומה עכשיו, אחרי החג? ההודעה הפשוטה הזו היא בעצם זעקה. מה עוד אפשר לעשות, עבורם ועבורנו? אין על כך מחקרים או סקרים, אבל אני מרגישה ממאות התגובות שנשלחות לכאן כל יום, שהנשמה פשוט רוצה יותר.
רבים כבר מבינים שיש משמעות לכל עשייה שלהם, שאנחנו מחוברים בקשרים שלא רואים אותם, ושאנחנו סוג של "כיפת ברזל" רוחנית אחד של השני. איך אמר אתמול הזמר מוקי, שסיפר שלראשונה בחייו הוא התחיל להניח תפילין כל בוקר? "רצו להרוג אותי כי אני יהודי, אז אני אהיה סופר יהודי. איפה שיש אמת שם אני רוצה להיות". לא יודעת מה השם של התופעה הזו, אבל זה גם מרגש וגם מחייב. וברמה הכי מעשית, מה הייתם עונים לה?
