רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

הנאום של יהורם גאון

יהורם גאון

דקות אחרי הפיגוע בעלי, הנאום הזה של יהורם גאון נתן לי כוחות.

זכיתי להנחות אמש טקס בוגרים במכללה האקדמית "שאנן" בחיפה, שם הוענק ליהורם גאון תואר לשם כבוד.

ממש באותו זמן נרצחו ארבעה בני אדם בפיגוע, והקהל כולו שמע על כך והתעדכן. הנאום של יהורם לבוגרים – שהוכן ונכתב מראש – היה בעצם גם תשובה למה שכולנו שם בקהל הרגשנו.

"ככל שנדע יותר את הסיפור שלנו – כך נחיה כאן יותר", הוא אמר למאות מורים לעתיד.

ממליצה להשקיע שבע דקות בנאום הזה, שהוא קצת שיר:

"יש לנו לכולנו סיפור משותף, הסיפור שכל אחד מאיתנו עבר, כל אחד במסילות חייו, כל אחד ביובָלי הנהר ששטה בו משפחתו לאורך השנים והדורות.
בבית הספר שבו למדתי, כשעוד היה חשוב לדעת מי אנו, מי היינו, מה נהיה, למדתי ושיננתי היטב, שלפני כאלפיים שנה הייתי בֶּן ואזרח חופשי, של ארץ שֶבליבָּה שָכנה עיר וּשמה ירושלים.
אחַרֵי מארה של שנאת אחים, וּמלחמה נוראה, וחוּרבן של אפר ועשן גוֹרשתי ממולדְתי, וחרבה ממלכתי על כל המרכזים הדתיים והרוחָניים שלי, שהפכו מאבן גזית לבנה לִרְמצים שחורים מעופפים ברוח.
וגרֵש אותי הכובש מארצי וּמִבּירתי מתוך רצון עז למחוק את עצם היותי מעל פני האדמה הזאת, שהייתה ועודנה, ותמיד תהיה, ביתי היחיד בחלד.
וַאַני כבר אז בָּגֵירוּש הנורא ההוא, מתוך האש והמאפֵּליה הגדולה, התחלתי את מסע התלאה שלי ושל עמי בָּדרך חזרה הביתה, חזרה לִירושלים שלי, וחזיתי על בשרי במשך השנים איך שום העתק לא אוהב את המקור, לכן קמו ונבראו לי אָיִן מיש 'בריתות חדשות' עם מסעי צלב, וּ'שליחי אל' שבאו מן המדבר וחרב סיף בידם, והם 'שאלו' ממני בלי לשאול ובְדם רָב, את תורתי אשר כתבו לי בסיני, לי ולעמי, שרק הוא 'ראה את הקולות'.
ו'אדריאנוסים' של כל הדורות, ניסו כל העת למחוק את שם ארצי מתודעת העולם, כי תורתי המקורית, החיה והקיימת ואני, החי בה, בלי לוותר כל העת, החי בין אותיותיה... יִִִִיתרה תמיד את התחליפים, כי אם אני היהודי המקורי, חי וקיים, למה נועדו הם?
בזעמם על חִִיותי הנצחית והעיקשת שינו את שמי, ישראל וִירושלים, ל'איליה קפיטולינה' וּ'פלסטינה' על שם גויי הים, רק כדי להרחיק אותי מהווייתי המקורית כדי שאַאַבֵּד את זהותי הנצחית.
וַאני צרבתי בִּתחינותיי שלוש פעמים בכל יום, את שמה של מכורתי. וזעקתי בתחינה למרומים: 'וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב'... ולא היה יום שלא זכרתי את אדמתי בכאב ונשבעתי ב'יְמִינִי שתִּשְׁכַּח', וּבִלשוני 'שתִּדְבַּק לְחִכִּי', אם לא אזכור את עירי וארצי.
עד לסוף מערב הגעתי בנדודָי, כשגופי נוכרי, ממורט, מעוך, ונלחץ לתהומות בְכי, ו'עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם, כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם'.
ירושלים שלי גבירתי מכורתי, אני לה עבד, עבד וְאדון.
אדון לְכל שעל במשעוליה והריה, וכפי שנצרתי את שמה בָלב פנימה בכל הארצות שאָליהן הושלכתי, כך שמרה היא עלי בכוח זיכרה הצרוב בעמקי נפשי, שמרה אותי מן התוהו שאפף אותי ושכל העת ניסה למחוק את חיי ואת שמי מעל פני האדמה.
בְּכיכָר הקתדרָלָה של טולדו העלו אותי על המוקד ברוב עם מריע, עד שגם ממנה ומ'זהבה' גורשתי כי הייתי זר ומוזר כל הימים. ומן הגירוש ההוא הספרדי בְצו מלך, אני ממשיך בעקשנות וגעגוע מזרחה בדרך חזרה, לירושלים שלי, ובכל מקום שאליו הלכתי גם אם הרחקתי בנדודי, היה לי בֵּית מקדש קטן חפון ואצור בנשמתי, כמכוות אש וזכָּרון לַמקדש הֶהרוס שהיה פעם בראש הֶהרים, בְקריה למלך רב, עטופה תשעה קבין של יופי והדר.
וניסו להשמידני ב'פִיתְרוֹן סופי', בהחלטה ממלכתית מסודרת, של הנאורה בִּמְדינות התקופה, והיכוני אז, ושחַטו, ושרפו, ונותרתי מתי מעט, כשרוב עמי עולה בֶּעשן השמיימה. אותיות בוכיות של ספר תורה בוער, מרַחַפות בְּשמיו של עולם – ששותק.
לפני כאלפיים שנה גורשתי מארצי כדי לחזור אליה בכוחו של הגעגוע, והנה חזרתי הביתה כמו שחזה הנביא לפני אלפיים שנה, כשאמר: 'הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם, וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד עוֹלָם'.
חזרתי אל אותן מדרגות רחבות ומסותתות לתפארת, שבהן עליתי עם עמי בִּשלושה רגלים ממָעין השילוח שבו טהרתי, וְענְפי הדס וערבה בידי, חוזר אל המשעולים שבהם כּיתתו רגליהם בין בורות המים השופטים שלי, שדבריהם חקוקים לעד בספר הספרים שנתנו אבותיי לאנושות בשחרה על הר סיני. חזרתי אל שַעַרי העיר, שם זעקו נביאַי למלכֵי אֶרץ ושועיה ׳צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף׳.
הלוואי ונהיה כולנו בעלי נֵס שמכירים בָּנס אשר הורעף על ראשנו, כטללי תחיה, בעלי נס שיודעים להעריך את מתנת המרומים שלקחה אותנו מכאן… והחזירה אותנו לכאן לניסיון נוסף… כן, לניסיון, וזאת לדעת – שאנחנו כאן על תנאי.
אינני יודע מה וכמה מן הדברים שהשמעתי בקורות עמי יודע הילד הישראלי של ימינו, כי כמה שיֵדעו פחות, על עברם המפואר והנדכֶּה יחדיו, פחות נהיה כאן בארץ הבחירה.
אני זכיתי באור גדול, בְּמורים שראו בתפקידם שליחות, ובעיקר באב שדאג לכך שאדע את סיפורו המופלא של עמי, שאדע ולא אשכח מאומה, וזה מה שעל המורים של היום לטרוח ולהחזיר לילדים, את הזיקה למקום הזה, לארץ הזאת, לסיפור בן ארבעת אלפי השנים, אחרת ניוותר רק עם ליבה, אך בלי לב!
תודה לכם".
תודה לך, יהורם.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.