מאיר שלו, שיובא מחר למנוחות, תמיד נדמה לי כשני אנשים. אחד שכותב ספרים (מה"כינה נחמה" המצחיקה בילדותי ועד תיאורי הטבע והארץ והרגש בספרי המבוגרים) ואחד שכותב טורים (פוליטיים, ציניים, שכל כך הרגיזו אותי לעתים).
פעם, אחרי ההלוויה של אסי דיין, נכנסנו לביקור בביתו שבעמק. הוא אירח אותנו בחביבות רבה, הראה את הגינה היפה, שיתף בסיפורים על ירושלים של פעם שבה גדל, ניסה לארגן אוכל כשר וסיפר רבות על מלאכת הכתיבה.
אני מצרפת פה טקסט נפלא, לא של ספר ולא של טור. זה נאום שהוא כתב למישהו אחר, לנשיא לשעבר עזר ויצמן. ויצמן הוזמן לנאום בפרלמנט הגרמני ושלו כתב עבורו נאום על הסיפור המשותף של כולנו. זו בהחלט יכולה להיות צידה לדרך מחג הפסח שהסתיים. הנה:
"כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיני כימים אחדים.
רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי, מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם – הייתי בכולם.
הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה' את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב.
וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתכונן לכל יום ויום של עתידנו".
