"מאז ה-7.10 הרגשתי שאין לי אוויר", אמר לי הבוקר סטודנט ב-NYU, בהרצאה שלי למשלחת אמריקאיים שהגיעה לתמוך בישראל.
"החודשים האחרונים בקמפוס היו סיוט אנטישמי אחד גדול", הוא המשיך. "ועכשיו אני מרגיש שאני יכול שוב לנשום. באנו לפה כדי לתרום ולעזור, וכל אחד מאיתנו גם אסף הרבה כסף שתרמנו למשפחות שכולות ולמפונים במלונות – אבל קיבלנו פה המון. קיבלנו זהות, שייכות, משמעות. אני לא אשכח בחיים את השבת בירושלים. אני לא אשכח את הביקור במחלקת השיקום בתל השומר ואת החקלאים בדרום. אין רוח כזו בשום מקום בעולם. אני חוזר מחר לקמפוס אחרת לגמרי".
ואז מישהי הזכירה את הפסוק "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלָ͏ִים". היא סיפרה שאחד המרצים באוניברסיטה שלה אמר לה בשקט "אני מקנא בך שאת נוסעת לישראל, את בצד הנכון של ההיסטוריה". אבל הוא לא מוכן לומר זאת בקול רם, לכל הכיתה. "העולם מבולבל לגמרי", היא אמרה. "סטודנטים בכיתה שלי שמחשיבים את עצמם ליברלים, מתקדמים, פשוט תומכים בחמאס בלי בושה. השבוע שלנו פה היה שבוע של בהירות מוסרית. להיזכר שיש טוב ויש רע, ולהתייצב בצד של הטובים. אני באמת מרגישה את זה: ״כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלָ͏ִים".
בהרצאה הבוקר הבנתי: לא רק הם באו לתמוך בנו. גם אנחנו תומכים בהם.
תודה שבאתם, משלחת "קדימה". בשורות טובות.
