"אבל מה דעתך על המצב?", שאלה אותי הלילה מישהי אחרי הרצאה בבית הכנסת ברומא. "לא דיברנו על המצב".
ואמרתי לה שדיברנו רק על המצב: הרי פתחנו בשער טיטוס, שבו רואים את עם ישראל מובל לרומא, עם הכלים של בית המקדש, אחרי חורבן הבית. הם ברומא חיים לידו אבל עבורי, לבוא אלפיים שנה אחרי החורבן מביתי שבירושלים ולראות אותו - זה מרגש מאוד.
דיברנו גם על האויבים שלנו בכל הדורות, ששמחים לראות אותנו הורסים לעצמנו. הרי עמלק הגיע לתקוף אותנו במדבר כשהיינו מפולגים וחסרי ביטחון. ממש כמו שנסראללה שמח כל כך לשמוע לאחרונה את החדשות מישראל. אבל בסופו של דבר, הם תמיד ירדו מעל בימת ההיסטוריה, בעוד אנחנו כאן, ובגדול.
ודיברנו המון על חג הפסח המתקרב. על ההגדה של פסח, שהיא רפורמה מהפכנית שכולם מסכימים עליה: יציאה מעבדות לחירות, במסלול שמתחיל במצרים, ממשיך להר סיני ומוביל לארץ ישראל.
דיברנו גם על כך שרוב ככל היהודים בארץ ישראל חוגגים את פסח בשמחה (93% לפי אחד הסקרים!). זה לילה שמזכיר לנו את הסיפור הגדול של כולנו, את האחדות סביב הייעוד המשותף, אחדות שבעומק הדברים - גם כשהכול נראה סוער - היא חזקה יותר מכל מחלוקת.
רק אחר כך יצאתי לשמוע את החדשות מישראל. אבל נדמה לי שבערב הזה באיטליה, דווקא דיברנו על המצב.
