לאיפוק אין יחסי ציבור טובים. זה לא נחשב מגניב להתלבט ולחשוב לפני שעונים. פרשת השבוע מציעה מבט אלטרנטיבי על תרבות הדיבור שלנו: פרשני הפרשה עוסקים רבות בלשון הרע ובמילים שיוצאות לנו מהפה, וטוענים שאנחנו מעריכים יותר מידי את החשיפה האישית, את הכנות, ומהללים את מי ש"אומר את כל האמת בפרצוף". ומה עם מי שמחליט שלא לפגוע, או לא לגלות לכולם את הכול? בריאליטי, בתקשורת, בפיד, בפוליטיקה, נדמה שיש ערך חדש: להיות אותנטי, ויהי מה. אבל מי קבע שכל מה שמתרוצץ לנו בבטן או בראש ראוי לשידור ולפרסום? שצריך לשתף בכל מחשבה לא-אפויה ובכל חוויה אישית? האם המטרה בחיים היא רק לזרום, או גם לצמוח? האם השאיפה היא רק לאימפולסיביות, או גם לבנייה והתפתחות?
חכמינו לא מפסיקים לכתוב על חשיבותו של הדיבור המתון והשקול. חז"ל מספרים לנו שהעולם מתקיים בזכות מי שמצליח לבלום את פיו בשעת כעס ומריבה.
הרב שלמה וולבה כותב שאנחנו מתאמצים הרבה כדי ללמד ילד לדבר, אבל לא מלמדים אותו גם מתי ראוי לשתוק. הפרשה היא תזכורת שנתית לכך שנימוס, דרך ארץ, מחשבה שנייה ואפילו שלישית לפני שמדברים או כותבים משהו – כל אלה אולי מביאים פחות לייקים, אבל הם התשתית לבנות את החברה שלנו ואת עצמנו.
