זהירות, דעה לא פופולארית:
יצא לי להרצות בימים האחרונים בכמה פורומים בתוך צה"ל. בהפסקה שאחרי אחת ההרצאות סיפרו לי כמה חיילים, חלקם חובשי כיפות, על מרצה סופר-חילוני שהרגיז אותם מאוד לפני כמה ימים. "הוא הגיע וניסה לשכנע אותנו במשך שעה למה התורה וההלכה לא נכונות. למה בעצם אנחנו צריכים לשמוע את זה? איך זה קשור לתפקיד שלנו? ללחימה? לפיקוד?", הם שאלו. הם המשיכו וסיפרו שכאשר העלו את השאלה בפני סגל הקורס, התברר להם שחיילים אחרים בקבוצה התלוננו גם הם, אבל על הרצאה אחרת – הרצאה של מתנחל, איש ימין, ידוע למדיי. גם החיילים ההם שאלו למה בעצם הם צריכים לשמוע את זה, ותהו מה הקשר לתפקידם המבצעי.
יש דרך מצוינת להרוס את צה"ל מבפנים: להכניס לתוכו את כל המחלוקות של החברה האזרחית. לגרור אותו בעל כורחו אל תוך כל מה שמפלג בינינו. מטרת הצבא אינה לנהל ויכוחים, פאנלים וימי עיון, אלא להגן על ישראל ולהילחם באויב. איך כל הפולמוסים הטעונים האלה מקדמים זאת? ממתי השירות בצבא הפך לשיעור אזרחות? ממתי הוא הפך ל"המילה האחרונה", "פופוליטיקה" או "הפטריוטים"? האם אין מספיק ערכי קונצנזוס ציוניים, יהודיים, דמוקרטיים שאפשר לעסוק בהם ולהתחבר אליהם? מי אמר שחיילינו צריכים לחדד וללבן דווקא כל דעה קיצונית ושולית בחברה?
לאחרונה, כל יומיים מתפרסמת כותרת חדשה על משהו שמישהו אמר מול חיילים במדים, ואז ראש אכ"א, כמו גננת, חוקר ובודק ומודיע אילו מרצים ייכנסו לצה"ל ואילו לא, ומה מותר או אסור לומר, ואילו רגשות נפגעו הפעם. לפעמים הדברים גם עולים לרמת הרמטכ"ל. מביך לחשוב כמה אנרגיות הוא משקיע בתחום. פעם הוא נדרש להחליט אם חיילות יוכלו להשתתף בהפרשת חלה ופעם האם חיילים ישפצו מועדון לילדי מסתננים, וזה - כשהוא פנוי ולא עוסק בדיוק בסוגיה הקריטית והבהולה של גידול זקנים.
כאשר התורה מצווה אותנו "כי תצא למלחמה", היא מבקשת מהלוחמים: "ונשמרת מכל דבר רע". ומהו דבר רע? הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, מסביר בין היתר כך:
"שלא ירבו ביניהם מחלוקות, ויכו ביניכם מכה רבה מאוד, יותר מן האויבים".
זה מסר פשוט מאוד: המחלוקת בינינו יכולה לנצח אותנו מבפנים, הרבה יותר ממה שהאויבים מסוגלים להרוס מבחוץ.
תנו לצה"ל לנצח, לא להתווכח.
