הבחירות הסתיימו. ויום אחרי הבחירות – יום פטירתה של נחמה ליבוביץ. היום לפני 22 שנה נפטרה המורה הדגולה לתורה, ששינתה את חיי. הייתי נערה בת 15 כשגיליתי את סדרת הספרים המופלאה שלה על פרשות השבוע. עולם חדש נחשף. עולם שכולו נחמה. היא הייתה פרופסור נערצת, כלת פרס ישראל – אבל על המצבה שלה נכתב רק "מורה". כך ביקשה, וזה אכן היה התואר המדויק ביותר. במקום לשבת במגדל השן האקדמי נחמה רצתה להנגיש את התורה לכולם: לנהג המונית, לחייל, לעולה החדש, לקיבוצניק – את כולם חיברה לדופק הנצחי שלנו, לא משנה לאיזו מפלגה הצביעו. היא עשתה זאת בשיעורים ובהרצאות, ואחר כך גם במפעל חדשני של הפצת גיליונות קצרים שנשלחו בדואר, לכל הארץ והעולם. דווקא בשנות קום המדינה, כשניסו לערער על חשיבות המסורת, נחמה הוסיפה למפעל הציוני את הבסיס ההכרחי: רש"י, רמב"ן, רבי סעדיה גאון, רמב"ם.
"אין מטרתנו להרבות מידע", אמרה פעם למורים, "מטרתנו היא להרבות אהבת תורה". למרצה שהאריך פעם בדבריו ודיבר ברמה גבוהה, היא ניגשה ואף נזפה: "המטרה איננה להראות את כל מה שאנחנו יודעים". ובתחילת אחד מספריה כתבה: את המשפט הנפלא הבא:
"כל אחד צריך לחתור לקריאתו שלו את התורה, לקריאה המתאימה לרוחו ולנפשו, שהיא חד-פעמית בזה העולם, לא הייתה ולא תהיה שוב".
החל מגיל 15 היא גורמת לי לחפש את הקריאה שלי.
לזכרה.
